ביניש במבט מהמאדים

חייזרים היו ודאי מתרשמים מההכרזות על שופטי בג"ץ כ"אויבי העם", ובמלחמה כמו במלחמה - סביר שהם ראויים לתגובה הולמת, אפילו כזו שמגמדת את נעלו של פנחס כהן

אין לי מושג מה גרם לנפש המיוסרת הזו, פנחס כהן, להעיף את הנשיאה דורית ביניש לרצפה עם נעל בפרצוף ולנפח לה את הצורה. ייתכן שהיה עושה זאת בכל מקרה כי זה מה שבא לו, ואולי נכנע למצוקות שהטריפו עליו את דעתו. אז נניח לאותו כהן לנפשו, ונשאל את עצמנו כיצד היה נוהג מישהו אחר במקומו.

 

אותו אחר, כך נניח, איננו מכיר את השופטים ואת השפיטה באופן בלתי אמצעי (נניח, למשל, שהוא אורח מן המאדים) ולכן יכולתו לעצב דעה ביחס אליהם תלויה בדרך שהם מתוארים על ידי מתווכים. בהיותו של האורח-החייזר דמוקרט בנשמתו, הריהו סבור כי המתווכים האמינים ביותר, עליהם ראוי לו להסתמך בעצבו את דעתו על השופטים ועל השפיטה הם שועי הארץ, שנבחרו בבחירות חשאיות על ידי רוב מניינו של העם. בכך אין איש המאדים שונה מרוב קוראי שורות אלה, שגם שאינם מכירים את השופטים באופן אישי או את מלאכת השפיטה באופן מקצועי, ואף הם מעצבים את דעותיהם על כל אלה בהסתמך על מה שהם צורכים מתקשורת ההמונים.

 

פניתי, איפוא, למדגם רחב של חייזרים שכאלה וביקשתי מהם רשימה חלקית, אך מאלפת, של הגיגים על השפיטה ועל השופטים שצרכו מהתקשורת, ושל "פסקי הלכה" שנפסקו על ידי נבחרי הציבור שלנו. להלן כמה מן התוצאות:

• "פסקי בג"ץ קוראים תיגר על הדת היהודית ופוסקים בעקביות לטשטוש זהותה היהודית של ישראל" (ח"כ זבולון אורלב);
• "בית המשפט העליון מבצע השתלטות עויינת על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית על פי המסורת" (ח"כ אפי איתם);
• "בעוד אנו מתמודדים מול האויב הפלסטיני והאויב האיראני, מתברר שהאויב האמיתי נמצא בתוכנו – בדמות בג"ץ, והוא עומד לחסל אותנו כעם יהודי" (ח"כ אברהם רביץ);
• "בג"ץ הוא אויב המדינה היהודית" (ח"כ הרב יצחק לוי);
• "השתלטה על הדמוקרטיה שלנו מאפיה משפטית שצריך להיזהר ממנה". (ח"כ דוד רותם);
• "שופטי בג"ץ חורגים מסמכותם" (ח"כ מיכאל איתן);
• "בית משפט עליון עובד אצל שלום עכשיו" (ח"כ מיכאל בן ארי);
• "הסכנה לדמוקרטיה הישראלית לא באה מצד שוליה הסהרוריים של החברה, אלא דווקא מתוך הממסד האמון לכאורה על קידוש ערכיה של הדמוקרטיה והגנה עליהם" (ח"כ ראובן ריבלין).

 

אינני סבור כי הוגי הדעות הללו נתקפו בפרץ של גיל למשמע הדיווח על הנשיאה שהוטחה לרצפה, ואפילו שרים לשעבר שהתפרסמו בעוינותם לשופטת ביניש ולכל מה שהיא מסמלת היו מעדיפים לבוא על סיפוקם בדרכים מעודנות יותר. אך אין זה ברור לי כלל וכלל כי החייזר הסביר מן המאדים היה משכיל לעמוד על דקויות מעין אלה, וקשה היה לי להאשים אותו אילו סבר, אפילו אם טעה בכך, שמי שהוכרזו כאויבי העם, שופטי בית המשפט העליון, במלחמה כמו במלחמה, ראויים לתגובה מתגוננת קשה. קשה וצודקת, טהורה ומטהרת, כזאת שמגמדת את נעלו של פנחס כהן או את משקפיה המנופצים של הנשיאה.

 

לכן, עלי להודות, לא ירדתי לסוף דעתו של ראש ממשלתנו על שהביע זעזוע כל כך עמוק ממה שנעשה, וזאת במקום להיאנח באנחת הקלה על שזה כל מה שקרה, ולא יותר מזה. האם לא ניתן היה לצפות ממי שכל הסיפור הזה מזיז לו שישמיע את קולו מבעוד מועד, כאשר שרים וחברי כנסת, כלי קודש לעשרותיהם ומנהיגים קהילתיים מחרפים את בית המשפט ומגדפים אותו?

 

אילו הרים את קולו מבעוד מועד, היו אלה דיבורים של מדינאי שאיכפת לו. בדיעבד, אין אלה אלא צקצוקי לשון שלא יפיסו את דעת המחרפים, וגם לא ימנעו את התקרית הבאה העלולה (ריד מיי ליפס!) להיות חמורה הרבה יותר מקודמתה.

 

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה