לא חרדפוביה, זעם אזרחי

על פי אבחונו של ישראל אייכלר החילונים סובלים מחרדופוביה. אריאנה מלמד מכבדת את אורחותיהם, אבל סבורה שבעיות הנישואים, הגירושים, הגיור והקבורה מילאו את הזירה הציבורית באבק שריפה חברתי

האם חילונים סובלים מ"חרדופוביה"? האם באמת מלא ליבם בפחד טמיר מפני גברים מזוקנים במגבעת, או נשים בשביס (בספסל האחורי באוטובוס)? על פי אבחונו הפסיכיאטרי המלומד של כבוד הרב אייכלר, אכן זה המצב: תגובה נפשית בלתי רציונאלית, לא מנומקת ולעולם לא מוצדקת, עולה בנבכי נשמתו של החילוני המצוי כשהוא מתעמת עם חרדים בסוגיות הרות גורל, כגון עליונות כבוד המת על שוועת החולה החי בבית חולים בלתי ממוגן.

 

אינני יודעת ממי אפשר לבקש אישור המעיד כי בעליו חופשי מחרדופוביה. אני מבקשת להעיד על עצמי שאינני נבעתת מעצם קיומם של חרדים, ואעשה כמיטב יכולתי כדי לכבד את אורחותיהם ונוהגיהם, וודאי שלא אמנע מתקשורת עימם, כפי שעושים הלוקים בפוביה כשהם נתקלים במושא הפחד. ודאי שלא אברח מפניהם ברחוב או אסתר את פני במגבעת למראה פניהם. לבושם – השונה מאד משלי –לא יגרום לי לצעוק עליהם כינויי גנאי, ואין דבר שהם יכולים לעשות שיגרום לי להטיח בהם אבן במרחב הציבורי אותו אנו אמורים לחלוק.

 

הבעיה שלי כחילונית אינה שייכת לתחום בריאות הנפש, אלא לתחום הזעם האזרחי, התסכול ותחושת אי הצדק הגוברת והולכת ככל שכוחם הפוליטי של חרדים נותר ללא מענה חילוני רצוי, ראוי ואפילו הכרחי כדי לקיים במרחב הציבורי מדינה לכל אזרחיה: לצערי, זה בדיוק מה שהחרדים אינם מסוגלים עוד לאפשר לי.

 

שני סוגים של אזרחים

מאז החלו החרדים לשחק במגרש הפוליטי הכללי, התקבעו בו שני סוגים של אזרחים. אחד נוטל גם את זכויותיו וגם את חובותיו מתוקף הגדרת היחסים בינו לבין המדינה, והשני – תובע במפגיע זכויות מן המדינה, בעוד שהוא מחויב רק לאלוהיו ולעושי-דברו או למדברים בשמו של אלוהים. קיומו של אזרח כזה אכן מפחיד אותי, מפני שאי השוויון המהותי ההולך ומתרחב בינינו אינו מאפשר לי לנהל יחד איתו אפילו מראית עין של חיים ציבוריים תבוניים.

 

הבוקר התבשרו כל אזרחי ישראל שמשרד הרווחה יכול להקצות רק 4 מליון שקלים לעמותות המחלקות מזון לעניים לקראת חג הפסח. בשבוע הזה, הרב ליצמן היה מוכן לקחת מכספי משרד הבריאות – שנועדו לאזרחים בעלי אמונות שונות – 45 מליון שקלים כדי לממן את מנוחת השלדים בברזילי ואת כבודם. השבוע התבשרו תלמידי האוניברסיטאות כי שכר הלימוד שלהם עומד לעלות. השבוע לא התבשרו אברכי הכוללים כי התמיכה הממשלתית בהם תפחת. בחודש האחרון, התבקשו תלמידי ישיבת הר ברכה לבחור, אם חשקה נפשם בישיבה אחרת או שמא יתכבדו וישרתו בצה"ל המסלול הארוך המשותף לכל מי שאינו חרדי.

 

אלה, כמובן, דוגמאות אקראיות בלבד. מדי שבוע - עכשיו ובשנים הבאות – יתרחש במרחב הציבורי אירוע שידגים שוב את אי השוויון המהותי בין חילונים לבין חרדים בתפיסת האזרחות: פעם מישהו יתהה על כך שלנשים חרדיות אין בכלל ייצוג בפוליטיקה, פעם יפגינו מילואימניקים נגד אי השוויון בנטל, פעם יימצא פוליטיקאי מן החרדים שיכפור בזכותה של הרבנות הראשית להכריע בעניינים הלכתיים הכרוכים בבזבזו כספי ציבור – ופעם, בעתיד הלא רחוק, ייפתח שוב בית ספר לאשכנזיות בלבד, ומפעיליו יאמינו בכל לב שמגיע להם מימון מלא מן המדינה.

 

מי דואג לחילוני?

כל אלה – ובעיות הנישואין, הגירושין, הגיור והקבורה בישראל, ממלאים אט-אט את הזירה הציבורית באבק שריפה חברתי. מדי פעם הוא מתפוצץ, ואז עולה שוב הרעיון להקים מפלגה חילונית: לא כדי לנקום, ולא כאקט של פחד, אלא משום שמפלגות אחרות אינן נלחמות עוד על זכויות אזרח של הציבור החילוני, ובמקום זה עסוקות בקרב-הישרדות מול תביעות הולכות ומתעצמות של החרדים.

 

ייתכן שפרשת הקברים בברזילי היא באמת העילה לחידוש ימיו של רעיון המפלגה החילונית. אם אכן תקום כזו כעת, כפי שהרב אייכלר חושש, היא לא תקום בגלל פחד או פוביה, אלא מפני שבאמת הגיעה השעה להשיב מלחמה. החילונים, צריך להזכיר לו, לא התחילו בה.