לא רק האזנות: היד הקלה על הדק נתוני תקשורת

הממצאים של מבקר המדינה על היעדר פיקוח שיפוטי ראוי על ההאזנות הסתר, אינם מפתיעים לאור התנהלות המשטרה והשימוש הנרחב שהיא עושה בחוק נתוני תקשורת - במקרים רבים גם ללא צו שופט. איך הדבר קשור למאגר הביומטרי שעומד לקום? ניב ליליאן מסביר איך יוצרים כאן מדינת מעקב

?Quis custodiet ipsos custodes

מלטינית: מי ישמור על השומרים?

 

(מתוך "הסאטירות" ליובנאליס)

 

לצד הממצאים המזעזעים שחושף מבקר המדינה היום (ב') לגבי האזנות סתר, חשוב לזכור שלמשטרה נתון בחוק כלי חקירה חשוב אחר - שגם בו עושה המשטרה שימוש מופרז ושלא לצורך, ולעתים רבות ללא פיקוח שיפוטי כלל: נתוני תקשורת.

 

מה זה חוק נתוני תקשורת?

חוק נתוני תקשורת, שעבר כתיקון לסדר הדין הפלילי ב-2007,  ומכונה גם "חוק האח הגדול" מאפשר למשטרה (ולרשויות חקירה נוספות) לקבל מחברות תקשורת (קרי ספקיות אינטרנט, חברות טלפוניה וסלולר) מידע מסוגים שונים לגבי חשוד: פרטים על כתובת IP, זהותו של בעל מנוי, רשימות יעדי השיחות אותן ביצע ומשכן ואפילו נתוני איכון - כלומר, מהו מיקומו של מכשיר סלולרי ספציפי או במילים אחרות: איפה היה (או יהיה, בבקשה עתידית) בעל הסלולרי, בהנחה שהוא נושא את המכשיר על גופו, כפי שנוהגים רובנו.

 

בקשות אלה לקבלת מידע רגיש ואישי מחברות התקשורת, אמורות להיות מוגשות לבית המשפט על ידי קצין, ואמורות להיות מלוות בטופס מנומק מאוד, המוגדר בחוק, שמפרט לפרטי פרטים את מהות הנתונים המבוקשים ומדוע המשטרה מבקשת אותן. שופט שלום מחליט אם לאשר את הבקשה אם לאו.

 

במקביל, החוק קובע שהמשטרה תוכל להקים מאגר עם חלק מהנתונים הללו לגישה מידית. המשטרה, עוד לפני שאושרו אפילו התקנות ליישום החוק, כבר התעלמה מהוראת החוק המפורשת, ונציג סלקום שנכח אז בדיון בכנסת על יישום החוק, סיפר שהמשטרה דרשה מסלקום להעביר לה נתונים כמו פרטים על משלם החשבון ודגם הטלפון - נתונים שהחוק כלל אינו מתיר לה לקבל. המשטרה הסבירה אז את העניין בהבדלי מונחים והבטיחה להסדיר את הנושא.

 

מקבלים נתונים ללא צו

וזהו רק קצה הקרחון. סעיף שעמד בלב הסערה שליוותה את הליכי החקיקה של חוק נתוני תקשורת הוא סעיף 4, המאפשר למשטרה לקבל נתונים מחברות התקשורת - גם ללא צו שופט, במקרים מיוחדים. התכלית המקורית של הסעיף הייתה למקרים של הצלת חיים (לדוגמה, אדם מודיע בפורום באינטרנט שהוא עומד להתאבד, ויש צורך להגיע אליו בדחיפות).

 

אך בלשון החוק שאושרה, המשטרה יכולה (באישורו של קצין בדרגת סגן ניצב, או "מפקד מוקד של המשטרה") לקבל נתוני תקשורת ללא פיקוח שיפוטי, וללא צו שופט גם לצורך "מניעת עבירה מסוג פשע או גילוי מבצעה".

  

בדיון האחרון שנערך בבג"צ, הופיע היועץ המשפטי של חברת פלאפון, וציין כי לפי הבקשות המוגשות לחברתו, המשטרה עושה שימוש די ענף בסעיף הזה: 42% מהבקשות, מגיעות כבקשות לפי סעיף 4 לחוק, וללא אישור או עיון של שופט.

 

למי מדווחת המשטרה?

ולבסוף ישנו עניין הפיקוח, וכפי ששאל יובנאליס - מי ישמור על השומרים? מי יפקח כי המשטרה ורשויות החקירה האחרות שלהן מקנה החוק כלים לחקור פשעים (המשטרה הצבאית החוקרת, רשות המסים ועוד) אכן עושות בו שימוש ראוי ולא מופרז?

 

לכן, קבעה הכנסת חובת דיווח פעם בשנה, שבמסגרתה ימסור השר לביטחון פנים לוועדת חוק חוקה ומשפט, דו"ח מפורט על כמות הבקשות שהוגשו, מאיזה טעמים ומה סוג המידע שהמשטרה ביקשה. 

 

כשמלאה שנה ליישומו של החוק, חלק מרשויות החקירה, כמו המשטרה הצבאית החוקרת והרשות לניירות ערך התמהמהו בהגשת הדו"ח לוועדה בניגוד לדרישת החוק, ולא עשו כן עד שהאגודה לזכויות האזרח פנתה בעניין לבג"צ.

 

מי צריך סלולרי כשיש מצלמות וביומטרי?

מתוך השתלשלות הדברים עד כה, נראה כי בחוק נתוני תקשורת, כמו בהאזנות סתר, נעשה שימוש נרחב על ידי המשטרה (לעתים נרחב מדי) ולא תמיד תוך הקפדה ראויה על הכללים, והיענות לצורך הממשי בבקרה שיפוטית על עבודת המשטרה.

 

חשוב לזכור כי לפני חצי שנה, בחסות הדרישה להעניק למשטרה עוד כלי לחקירת פשעים ובטענה של "הגברת הביטחון האישי", אושר חוק המאגר הביומטרי - שיאפסן תמונות פנים באיכות גבוהה מאוד של כל תושבי המדינה במשרד הפנים.

 

כולנו חשודים

המאגר, בשילוב של מצלמות אבטחה שעומדות להיפרש בערים הגדולות, יאפשר למשטרה ולרשויות החוק האחרות לבלוש אחרי כל אזרח, לכל מקום - גם אם אינו נושא טלפון סלולרי בכיסו.

 

החזון, אשר שורטט בסרטים כמו "אויב המדינה", עשוי לקרום עור וגידים ויהפוך את ישראל למדינת מעקב במציאות, שבה כולם חשודים.

 

לאור כל אלה, אמירתו של המשורר הרומי, היום, רלוונטית מתמיד.