אולי פשוט תכבו את הטלוויזיה?

כמה אפשר לשמוע את ארי גולד צועק ואת סיימון קאוול מקלל? לצפות במרדית' מ"האנטומיה של גריי" או בצ'רלי מ"שני גברים וחצי"? כתבינו מתוודים על התוכניות שהם לא יכולים לעזוב

התופעה הזו, כך מתברר מסקר שוק קטן ולא מחייב שערכנו לקראת הכתבה הזו, מקננת אצל לא מעט אנשים. למרות שהם כבר מאסו בסדרות שבעבר התחברו אליהן, הם לא מפסיקים לצפות בהן. זה קורה לכולם, זה לא אומר עליכם שום דבר חמור (פרט לכך שאתם לא מסוגלים להתנתק מהרגלים ישנים, אולי) והאשמים בכך - הם כמובן יוצרי הסדרות שלא יודעים להפסיק בזמן. קבלו את הסדרות שאנחנו לא יודעים להגיד להן "לא".

 

"האנטומיה של גריי": עוד ועוד הזדמנויות לאהבה

מרדית' גריי, אהובתי, שנאתי, עלוקתי ואדישותי. ככה זה התחיל וכך זה מסתיים, לפחות עד הפרק הבא. אני כבר לא זוכרת מתי הכרנו, אבל החיוך הקטן, המבט החצי-עצוב, השאלות ברומו של עולם והאהבה הגדולה, שהזכירה לי שלפעמים גם למסטיק לעוס יכול להיות טעם כלשהו, כל אלו הפילו אותי בפח.

"האנטומיה של גריי". מור עדיין מחכה להאפי-אנד (צילום: AP)

 

עונה עברה ועוד אחת, חשקתי במק-דרימי, שנאתי את מק-סטימי, רציתי להיות איזי והתאהבתי לחלוטין בד"ר כריסטינה יאנג, שקיבלה, אגב, את הגבר הכי שווה בעיניי, אוון האנט.

 

עם הזמן הטעם אבד. כמה עוד אפשר לראות אותם מתערבבים אחד עם השני כמו בכפר רועים מרוחק שמתחתנים בו אחד עם השנייה? כמה אפשר לדוש באהבה, בשתייה ובנטיות המיניות? "האנטומיה של גריי" הפכה במרוצת הזמן למסיבת שִכְבה שחוזרת על עצמה, ובכל פעם יש מלכת ומלך שכבה חדשים, אבל העלילות לא משתנות. אז למה נשארתי? כדי לתת עוד הזדמנות לאהבה. זה בדרך כלל מסתיים בהאפי-אנד. אני עוד מחכה. (מור אלזון)

 

"הפמליה": הרוטינה של וינס

העונות הראשונות של "הפמליה" הזכירו לי את האיש המפוקפק מרחוב סומסום, סוכן המכירות של האוויר. בעיניי, זאת היתה סאטירה מושלמת, ורק כשהגיעה "הפמליה" הבנתי שיש גם אנשים כאלה באמת, ויותר מזה - שאני אשמח לרכוש מהם את האוויר שהם מוכרים.

"הפמליה". סמדר מושכת בכוח

 

היתה זו שעתו היפה של ההדוניזם. בסוף כל פרק, שנגמר לתחושתי תוך חמש דקות, הרגשתי כאילו בלעתי הרגע מנה איכותית של כלום, ושאני אשמח לעוד אחת.

השנינויות של טרטל, הטיפוס המופרך של דרמה במעלה הגבעות ההוליוודיות, חיי הרגש של אי, החיים הטובים והריקניים של וינס ובעיקר הפה המטונף והמטאפורי של ארי גולד.

 

זה משך שלוש, ארבע, אפילו חמש עונות. בעונה השישית הפוני התעייף, או שלנו נמאס מאותו הטריק. נדמה שאפילו וינס התעייף מדילוגים בין הבחורות נטולות השורות שמתמסרות לו בקלות בלתי נסבלת, וכמוהן, גם העלילות שהיו להוליווד להציע כבר מוצו. רק ארי גולד המשיך להחזיק את המסך ואותי מולו, אבל היי, בשביל זה המציאו את הסיקוונס. בעונה השביעית, ואני מאיימת, עושה רושם שתגיע תחילת סופה של הידידות הנפלאה. (סמדר שילוני)

 

"שני גברים וחצי": עד שימצא אישה

זה מביך מאוד להודות, אבל התאהבתי לראשונה ב"שני גברים וחצי" בעיקר בגלל שיר הפתיחה המצוין שלא יצא לי מהראש. לאן שלא הלכתי, זמזמתי לעצמי את "מאן-מאן-מאן-מאן מאנלי-מאן" הדביק, וחשבתי על כמה אני אוהבת גברים, ואיזה טיפשים הם.

"שני גברים וחצי". לורי ממתינה להתפתחות משמעותית

 

וטיפשות, היא בהחלט מילת המפתח בסדרה הזאת. ההומור סתום לגמרי, הדמויות שטוחות יותר מהחזה של גרושתו של אלן, הדיאלוגים נעדרים כל מעוף, אינטליגנציה או תחכום, ולאורך כל שבע העונות, לא קרה בסדרה דבר משמעותי אחד.

 

ואני, מצדי, עדיין מוסיפה לצפות בה ולעקוב אחריה לאורך כל השנים האלה. למה? אולי כי לפעמים הומור אולד-סקול פשוט זה כל מה שצריך, ואולי גם כי משהו בתוכי מוסיף לקוות שמתישהו צ'רלי יבין שהשד הכרוך במחויבות לאישה אחת אינו איום כל כך, והוא בהחלט עדיף על מחלת מין אקראית. (לורי שטטמאור)

 

"אמריקן איידול": אפילו סיימון כבר נטש

שני מתמודדים שקוראים להם דיוויד עומדים על הבמה, מנחה אחד נמוך קומה ביניהם, האורות עמומים וריאן סיקרסט מכריז שהזוכה בעונה השביעית של "אמריקן איידול" הוא דיוויד קוק, שהצליח לגבור על ארצ'ולטה.

למברט, על רקע תמונותו של קאוול. עמית מחכה לריגושים (צילום: AP)

 

ההכרזה הדרמטית הזו, היתה כנראה האחרונה שהצליחה לרגש מישהו בתולדות תוכנית הריאליטי, שעליה פעם הסתכלנו כולנו כאורים והתומים, כאבא, האמא ורוח הקודש של "כוכב נולד" על צורותיה השונות. מאז, כך נדמה, שום דבר כבר לא הצליח להתעלות על הרגע ההוא ב"אמריקן איידול", למרות הבילד-אפ המושקע.

 

אפילו סיימון קאוול, השופט האלמותי שפרש לאחר שהרגיש כי מיצה את נוכחותו בתוכנית, אמר לא מזמן שהוא כבר לא מסוגל לשמוע אף לא זמר אחד נוסף שישיר את "Kiss From a Rose" של סיל באודישן. ואכן, הביצועים בעונות האחרונות חזרו על עצמם, אפילו אדם למברט התחיל למחזר חומרים בשלב מסוים, שלא לדבר על העונה האחרונה שנחשבת לאחת הגרועות בתולדות "איידול". ועדיין, כמו אחרון המעריצים, ישבתי וצפיתי בכל תוכנית ובכל הדחה, ונדבקתי לפרצופיהם ההמומים של המתמודדים שנקרעו מחבריהם.

 

אבל הקטע בו אתה מבין כי מדובר בהתמכרות של ממש, הוא שאתה מריץ את התוכנית קדימה, עד להדחות, מבלי אפילו לשמוע את הביצועים - בהם אתה מסתפק בגרסה המצומצמת, בתקצירים שלאחר סיומם. באמת תהיתי לאחרונה מה ייגמר קודם: הסבלנות שלי לילדים המייבבים, או העונות של "איידול"? (עמית קוטלר)

 

"משפחת סימפסון": צהובים לנצח

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. אני ועוד המוני ילדים בבתי אב בישראל הורשינו להישאר ערים כדי לראות את המשפחה הצהובה. בעוד שחשבתי ש"משפחת סימפסון" היא סדרה מצוירת לילדים בגילי, בני המשפחה שלי נהנתה ממילוי החלל המתחנן לסאטירה שהשידורים תוצרת הארץ השאירו בלבם.

הסימפסונים. גם בן לאדן לא יזיז את לירון מהמסך

 

אני זוכרת שנבהלתי בכל פעם מחדש מהפרקים המיוחדים לליל כל הקדושים, שחלקם, כמו העיבוד שלהם בקריינות של ליסה ל"עורב" מאת אדגר אלן פו, מצמררים אותי עד היום. כשגדלתי, הבנתי כמה הסדרה גאונית, מצחיקה, מבריקה בועטת, אבל גם לא משתנה.

 

ההיגיון קורא לעבור לסדרות עם צבעים נוספים חוץ מצהוב. בסאות'פארק ההומור מרושע, נמוך או שמא בעצם גבוה יותר, וב"איש משפחה" התינוק והכלב דווקא כן מדברים. אבל אני לא מסוגלת.

גם אם הם לוקים בסינדרום ירושלים בעצמם וכבר לא מביאים שום בשורה, וכל המודעוּת שבעולם לא תפצה על כך שבארט וליסה לא התבגרו מעולם - אני מסונוורת, וכנראה שהבעיה שלהם היא גם מה שמשאיר אותי כצופה אדוקה - שום אסון תאומים / בן לאדן או איראן לא יזיזו להם. הם נשארים בדיוק אותו דבר, והנוסחה המנצחת שלהם משאירה אותי מובסת פרק אחר פרק על הספה. (לירון סיני)