האזרח הקטן ישב בבית המעצר. הוא שאל את עצמו איך בדיוק הגיע לכאן ומדוע גררו אותו השוטרות בכוח מרחבת המקום המקודש. הוא בסך הכול רצה לעבוד את ה', לאחוז בספר הקדוש ולהתפלל. אבל בארץ שלו זה היה בלתי אפשרי. גברים לא יכולים לבצע חילול קודש שכזה. הפולחן הדתי הוא ברשותם הבלעדית של הנשים, בעיקר בכל מה שקשור לחקיקה דתית ולפולחן דתי במקומות ציבוריים:
רק הן שותפות לטקס קבלה במצוות במתחם המקודש, רק הן קונות את בעליהן בטקס הנישואין ורק הן נספרות במניין לתפילה. הנשים הן היחידות שיכולות להתפלל עם הספר הקדוש במקומות ציבוריים מקודשים: והוא, אזרח גברי שכמותו, העז לעשות את הבלתי יאמן – מי שמע בכלל על גברים שיופיעו בציבור בתפילה?
הכול קרה כאן וממש עכשיו.
אלא ש"סדרי בראשית" כביכול, הם בדיוק הפוכים: אישה נגררה מרחבת הכותל משום שהעזה לאחוז בספר תורה.
הכותל הפך למתחם קנאי, למקום של שנאה. בראש חודש אב, חודש החורבן בעקבות שנאת החינם המפורסמת, נאסר על אישה לאחוז בספר תורה.
לקראת ט' באב, כולנו מדקלמים את סיפור קמצא ובר קמצא. קצת מצניעים את חכמים, שישבו וראו בהלבנת הפנים ולא מחו, וכמעט והגיעו לידי הקרבת חיי אדם – משום שלא עמדו לצדו של המושפל והמבוזה. האם אישה המעזה לאחוז בספר תורה ברחבת הכותל אינה בת קמצא עכשווית?
בסיפור המקורי אין נשים. הן נעדרות וניתן לנחש כי הן שומעות את הנעשה מהמטבח העסוק, שם הן מכינות עבור האיש העשיר את ארוחתו לאורחיו המכובדים. הן אינן מוזמנות ואינן מוחות – בעולמם של חז"ל, זהו אינו מקומן.
ימים רבים עברו מאז חרבה ירושלים על שנאת חינם וברוך ה' היא עומדת על תילה ומתפללות ומתפללים עולים להתפלל בה, במקום שאמותיהם ואבותיהם לא חלמו שיזכו להגיע אליו.
אנחנו זכינו – נשים וגברים, עם כיסויי הראש הרבים שלנו, עם העדרם של כיסויי הראש, עם הרצון לעבוד את ה' בשמחה ובאמת ועם עוצמת החיים המשותפים. ביום בו נעצרת אישה האוחזת בספר תורה, כולנו צריכים לחשוש ששנאת החינם כבר אוכלת בנו. זה הזמן לקום ולמחות.