בסוף השבוע נערכה מסיבת עיתונאים מיוחדת שלא מן המניין, שעסקה בתקלת אנטנה שנגעה רק ל-0.55 אחוז מהלקוחות של אפל. מנכ"ל ומייסד החברה, סטיב ג'ובס, עלה בכבודו ובעצמו לבמה, בשביל להתייחס לדיווחים ולתלונות. הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, אמר שהסיפור נופח מעבר לכל פרופורציה. ראו בעצמכם בווידאו.
הוא אמר זאת בצדק. התקשורת במקרה הזה, שכללה מגזין מקצועי לבדיקת מוצרי צריכה שקטל את המכשיר, באמת הגזימה. היא הגזימה כשהיא החליטה גם לבדוק אם מוצר עובד ואם יש בו בעיות, ולא סתם לפרסם תמונות צבעוניות שלו ולהתמוגג מכמה שהוא נפלא ונהדר ומהפכני.
הרי כל הסיקור של אפל לאורך השנים בתקשורת וההתלהבות מנגן MP3 שהוא בסופו של דבר נגן MP3, או טלפון שבסופו של דבר הוא בסך הכל טלפון, ועדיין לא מכונת זמן או רובוט שהופך למטוס, היה פרופורציונלי לחלוטין. אז עד עכשיו לא היה צריך לשים את התקשורת בפרופורציה.
גם המתנה של שעות ולפעמים ימים ארוכים בתור בשביל טלפון היא פרופורציונלית. זה לא משנה שאפשר גם להמתין שבוע-שבועיים בשבילו, ולקנות אותו כמו בן אדם בלי לעמוד בתור. אז סטיב ג'ובס לא רצה להרגיע אנשים כמו גרג פרקר שמחכה ראשון בתור על כסא מול החנות, ולשים אותו בפרופורציה.
ג'ובס גם לא היה צריך לשים בפרופורציה את רשויות החוק בקליפורניה, שפשטו על בית של עורך בבלוג טכנולוגי והחרימו לו ציוד אלקטרוני אישי רב, בגלל עובד של ג'ובס ששכח את הטלפון בפאב. המשטרה בהחלט שמרה על פרופורציות.
בשביל לשים דברים בפרופורציה, אפל הראתה לעולם את מעבדת הבדיקה שלה: חדר מלא בספוגים, אנטנות, כסא אחד, ציוד סלולרי, ספוגים, זרועות רובוטיות ועוד ספוגים שהחברה בנתה במאה מיליון דולר ששולמו למיטב המרפדיות באזור התעשיה של ראשון לציון והסביבה.
אנחנו רוצים לעזור לג'ובס ולשים את התקשורת, הקוראים, הלקוחות ואת אפל עצמה - בפרופורציה, ולהציע פתרונות חלופיים ופשוטים יותר, שאפל הייתה יכולה לתת מבלי לצאת מגדרה ולחלק כיסויים חינם. ההצעות מסודרות מההגיונית ביותר למופרכת ביותר, לנוחיותכם:
חלקנו, גם אם אנחנו לא עובדים בתחום האחזקה או הלוגיסטיקה, מחזיקים צרור ענק של מפתחות. לכל הפחות יש לנו מפתח לדירה, מפתח לבניין, מפתח לתיבת דואר, מפתח למגירה במשרד (כאילו שהוא באמת עושה משהו), מפתח לבית של ההורים, מפתח לאוטו, מפתח למנעול האופנים, ומפתח שאנחנו לא זוכרים אבל לא נזרוק, כי ברגע שנעשה את זה - אנחנו ניזכר למה הוא ונראה שהיינו צריכים אותו.
אז מה ההגיון בזה בעצם? למה אין לנו מפתח אחד לכל המקומות הללו (ואם אפשר, שיתאים גם לעגלות בסופר)? יהיה הרבה יותר מקום בכיס, ולא נצטרך להסתובב עם צרורות ענקיים.הבעיה שזה לא ממש אפשרי מבחינה טכנית, ושזה מסובך.
אז אם אי אפשר שם, יש מקומות אחרים שבהם לא צריך צרור. חלקנו אימץ את השיטה הגאונית הזאת של מפתח מאסטר לחשבונות שלנו באינטרנט. יש לנו מייל, פייסבוק, ונרשמנו פעם לאתר לשכירת דירה או הזמנת פיצות - כי אנחנו צריכים דירה חדשה, ועוד אין בה תנור אז צריך להזמין פיצה.
ומה, בשביל הפעם בחודש-חודשיים-שנה שאנחנו משתמשים באתר קטן אנחנו נקבע לו סיסמה משלו? איך אני אזכור אותה עוד שנתיים כששוב נחפש דירה? אז שמים את הסיסמה הרגילה של המייל avigever1984. למה, מי יחשוב בכלל להיכנס לי למייל עם הסיסמה הזאת? גם למה שמישהו ירצה לחטט לי במייל בכלל? אפשר לחשוב סודות מדינה יש לי שם. כלומר, חוץ מהטורקים שרוצים לגנוב את הסיסמה ולנעול אותי מחוץ למייל ולפייסבוק, ולבעוט קצת בישראל.
הקמפיין הפרסומי של אולדספייס, שבו הגבר-גבר עונה אישית לגולשים זכה להצלחה ומחמאות מכל עבר. השופטים נימקו: למזלם של אולד-ספייס עדיין אי אפשר להעביר את הריח של הדאודורנט דרך הרשת.
חוקרים בריטים גילו שהתרנגולת באה לפני הביצה. ומכשהשאלה הפילוסופית-מדעית העתיקה הזו נענתה, החוקרים לא נחים ורצו לפתור את השאלה הבאה: מאיפה מגיע החלק האחורי של אופטימוס פריים כשהוא הופך למשאית ולאן הוא הולך כשפרים חוזר לצורת רובוט?
טכנופובי הוא טור סאטירי