אין דבר יותר כואב מלומר צדקת, למשהו שלא רצית שיהיה צודק. אבל ככה זה, בסוף הרב עובדיה יצא צדיק או יותר מדויק - צודק. רק בהסתייגות קטנה: כל זה תקף ל-24 השעות הקרובות. לפחות עד שדם הנרצחים יכוסה בעפר, הקרובים יעברו לשבעה וכולנו נחזור לדבר על פסגות והסכמים.
כבר התרגלנו לכך שמדי מוצ"ש עושים עיתונאי ארצנו אוזנם כאפרכסת. מערכות העיתונים עוברות לדום מתוח. וכולם מאזינים ברוב קשב לדרשתו השבועית של המרן הרב עובדיה יוסף. וכל זה בתקווה ללקט עוד התבטאות מלאת צבע, עוד הבעת עמדה משעשעת כמו שרק הרב יודע. או אז, נדלקות העיניים נמתחות האצבעות והמקלדות עוברות לפעילות לילית. הסקופ של המחר בדרך: הרב עובדיה חושב שהפלסטינים הם רשעי וצוררי ישראל והבורא ברוב חסדיו, "יכה בהם מכת דבר".
כן, רק לפני מספר ימים עת יתפרסמו דברי הרב. חזינו בטוקבקים על גבי טוקבקים שנכתבו על ידי הצדדים כל אחד בנכונות דרכו. דו קרב של ביטויים בין שני צידי המתרס, הם כבר מזמן לחם חוקו של סדר היום הישראלי: "הוא אמר לי, ואני אמרתי לו, שהוא אמר לי ואני אמרתי לו", כבר כתבו על זה שיר.
האמת שלא נותר אלא לפהק נוכח הריטואל המשעמם עד מוות. שוב מעלים את בכירי ש"ס לשיחות הבהרה/ הצהרה/ ביאור ודיברור. הרב לא התכוון הרב כן התכוון. בתור מי שמוכר מחוץ לחוגים החרדיים כמתפלפל בעיקר על חיטוט באף בעיצומה של השבת. צריך לעדכן כי מדובר באחד מענקי ההלכה של דורנו. המתהדר בזיכרון צילומי ומח חד כתער. לכן אפשר להניח בבטחה - הוא כן התכוון.
והאמת היא שאם דרשתו של הרב הייתה עוברת ממוצאי השבת ליום רביעי בבוקר התגובות, אני יכולה להבטיח לכם היו שונות. ובעיקר מתונות בהרבה יותר. כי הרב עובדיה אמר בשפתו שלו, את מה שרבים מאיתנו מסננים בשינים חשוקות בכל פעם שמתקבלת ידיעה על פיגוע או על חייל הרוג. בדרך כלל, אם להודות על האמת, זה גם מלווה במילת גנאי אחת או שתים בעיקר כשאין מאזינים סמויים במושב הבטיחות מאחורה, או חמור מכך אם שכחנו לרגע שהם שם.
ואם החברה הישראלית יכלה לעבור לסדר היום בשתיקה רועמת כשחברת כנסת (מיכאלי) תוקפת את חברתה (זועבי) אז כנראה שהכל אפשרי. ובמקרה של לינץ' בחיילים, קללות בערבית במבטא צברי כבד עוברות גם עוברות. אפילו בקול תרועה רמה. לכן טבעי להניח שגם הכעס של הרב על אויבי ישראל
ושאיפה שחיידקי הדבר יבצעו בהם את זממם היא לגיטימית, כשיש לנו שבעה יתומים חדשים במשפחת השכול, ערב השנה החדשה.
כי מנעד מצב הרוח הלאומי של אזרחי ישראל נע כבר שנים על ציר שבין שלום ופיוס לזעם נורא. בעיקר על רקע חוסר האונים במציאות הביטחונית בה אנו חיים. קוראים לזה הפרעה דו קוטבית לאומית. ופעם המטולטלת מצביעה על פתיחות והומניזם עם יונת שלום ונצנצים, בעיקר שיש פסגה ברקע ואבו מאזן הסכים סוף סוף להתייחס אלינו. ופעם, ניתן להתעורר בבוקר עם טרגדיה אנושית שתשמש במה להתבטאויות שלידם נראית דרשתו של הרב עובדיה כדקלום ילדותי תמים.
וכשתותחי הטרור רועמים, מוזות השלום שותקות. וכשצידו האחר של המטבע המדבר על שלום נוסח אגדות האחים גרים וסיומות בסגנון "וחייו בעושר ואושר", הוא זה ששותק כרגע. כי לא מתאים לנקודה הכי רותחת במידל איסט בוקר פיגוע, לדבר על "יד מושטת לשלום". ופובליציסטים שרוממות ההומניזם בגרונם וחרב החרמות בידם ייכנסו לתקופת צינון של יום יומיים. עד שנגמור לשחרר את כל הקיטור החוצה.
אך אל דאגה, הם עוד ישובו, וגם הרב עובדיה.