הזרם המרכזי מול זרם הביוב

קובי מלוק מציע לאמנים להתנצל, דליה גולומב מגלה לאן זורמים השפכים של אריאל. לסיכום הפרשה, שתי דעות שעוד לא קראתם

נקמת הטוקבקים / קובי מלוק

מתוך אינספור הנושאים הבוערים והבוערים פחות שעולים על סדר יומה של מדינתנו המיוסרת, קורה מדי פעם שאיזה מאמר/מכתב/עצומה מצליחים לעורר גל תגובות חריג במיוחד. אותו אייטם מגרד כנראה איזשהו פצע, מעורר איזשהו רגש, עולה על איזה נרב לאומי, ואז בבת אחת פורצת לה כמות טוקבקים אסטרונומית - כמו שאיבחנה יפה שרת התרבות - עד ששרתי הפורטלים מחשבים לקרוס.

 

כזה הוא גם מכתב האמנים שנורה לחלל הריק שהותיר אחריו מסמך גלנט, שלא באמת עניין את אומתנו מוכת החום. לפתע מתפרסם מכתב ברור ונוקב שלא משתמע לשני פנים, שבאחת עורר אותנו מתרדמת הקיץ.

 

עצומת האמנים - מבחר דעת:

• מצפון בלי הצגות / ד"ר גלעד פדבה
• מצפון חד כיווני / ד"ר שאול רוזנפלד
• בזכות הדיאלוג / יעל רונן, במאית מחרימה
• תיאטרון החרמות / זיו ברק, מתנחל
• הגזענות של מחרימי אריאל / שי זמיר

 

אפשר ללעוג לעמנו הגרפומני שלעתים מטקבק את עצמו לדעת גם כשיש דברים הרבה יותר חשובים לעשות, אך ברגע שמכתב מצליח לעורר כל כך הרבה תגובות, אולי כדאי שלא לזלזל בכמות התגובות ובאיכותן. רצוי אפילו לגלול עם העכבר את שובל המלל ולבחון אותו.

 

כלל האצבע אומר כך: אם הכתוב הצליח לגרור אחריו אלפי תגובות נרגשות, כשהדעות מתפלגות לכאן ולכאן באופן סביר, הרי שמדובר במאמר מוצלח במיוחד שנוגע בנקודת מחלוקת חשובה שעד כה הוסתרה מתודעת הציבור (בהינתן שהציבור הוא הגולשים).

 

הסוג השני הוא מאמר שגרר אחריו אלפי תגובות נרגשות בעד הכתוב, שרובן המוחץ אומר את אותו הדבר. יש ומאמרים כאלה נוגעים בפופוליזם זול ומזמינים התלהמות, אבל אין הדבר גורע מעובדת המאמר כחשוב, שכן הוא נוגע בנקודת הסכמה רחבה שכנראה גאתה בנפש הציבור אך לא הוצפה עד כה.

 

הסוג השלישי הוא סוג המאמרים שגוררים אחריהם אלפי תגובות נרגשות של בוז, שאט נפש, רוגז, ותלי תלים של טיעוני נגד. במקרה כזה ייתכנו שתי אפשרויות: או שהמאמר הוא קול קורא אמיץ שמסתער על נושא שבקונצנזוס ומצליח לעורר מחשבה שונה שברבות השנים תהפוך למקובלת.

או שמדובר בשטות איומה, אמירה סרת טעם וטרחנית שיצאה ברגע אחד של חוסר מחשבה.

 

אז מה הסיפור הפעם? אין צורך ביותר מכמה מעברי אצבע על גלגלת העכבר כדי להבין שמכתב האמנים משתייך לסוג שלישי. נותר רק לקבוע, אם מדובר באוונגרד שמציב אלטרנטיבה לדעת קהל שמרנית, או סתם אמירה מטופשת שעלתה לכולם על העצבים. כדי לענות על השאלה הזו, צריך לבחון עד כמה הנושא שהועלה הוא אכן עניין שבקונצנזוס.

 

רוב העם כבר תומך בשתי מדינות שבהכרח יגרמו לוויתור על רוב שטחי הגדה. הציבור הישראלי שואף כבר שנים להסכם (אך לא להסכם מופקר). ההתנחלויות בוודאי אינן בקונצנזוס.

 

אצל רובנו הסכסוך עבר עם השנים עידון ניכר. הוא פרוט לפרטים. הוא מורכב. ממשלות ישראל מנסות בעיקר למזער סיכונים, להקטין עוגמות נפש וכמובן לשמור על נכסי צאן הברזל המועטים של עמנו.

 

מכתב האמנים כאילו מתעלם מכל זה. כאילו שאין שום שאיפה להסכם שלום. כאילו שאין מורכבות במצב בו אנו שרויים. כאילו השטחים הכבושים הוא נס חדש שטרם נופפו בו. כאילו שלא מדברים על גושי התנחלויות והחלפת שטחים. ועוד לא הזכרנו את הבעייתיות בכך שהשחקנים והיוצרים הללו מקבלים את משכורתיהם מכספי מדינה, או את השימוש במושג גורף וצורם כמו "חרם". המוסר הכפול זועק ממש.

 

ניתן להמשיך ולהתפלמס על הטיעונים שמעלים החתומים על המכתב, אך זה מיותר. מכתב האמנים הוא כה מרגיז, כל כך לא בכיוון, כל כך פשטני, כל כך מצטדק ומתיפייף כאילו השנה היא 1987, עד שאין כל טעם להוסיף על מה שכבר נאמר. אפשר פשוט לקרוא מדגם מייצג של אלפי הטוקבקים שנשפכו בחמת זעם על הנפיחה המצפונית הזאת, בכדי להצטייד בטיעונים הנכונים.

 

ניתן להניח שמאחורי כל טוקבקיסט זועם מסתתר אדם שלא יכול היה שלא להגיב, ועוד מאות אלפים שקראו, התרגזו, אבל לא הגיבו כי כבר הגיבו בשבילם. האמנים שעומדים מאחורי המכתב צריכים לשאול את עצמם איך גרמו לרוב מוחץ כל כך לצאת משלוותו ולהביע סלידה עצומה מהנאמר במכתבם.

 

אני מציע לכל מי שחתמו על העצומה לקרוא את דבר העם. אל תתעלמו. עזבו את תגובות השטנה הבודדות, אבל האלפים שקוראים להחרים אתכם בחזרה אינם אספסוף. הם מסבירים לכם בפשטות איפה טעיתם.

 

אנחנו בחודש הסליחות. כולנו נשמח לסלוח לכם, כולל תושבי אריאל. ובעניין ביטול החרם, תפילת "כל נדרי" בעוד שבועיים תסגור לכם את הפינה הזאת.

 

קובי מלוק, סופר

 

להחרים את המרעילים / דליה גולומב

לקראת הימים הנוראים, דע מאין באים המים לאריאל, ולאן הולכים שפכיה.

 

שחקנים ואמנים שיבואו להנעים זמירות ומחזות בפני תושבי אריאל, ייאלצו להטיל את מימיהם בבניין התרבות המפואר, שממנו (כמו מכל בית בעיר) זורמים השפכים באוויר החופשי בערוצי ההר אל תחתיתו, ישירות אל הכפרים השוכנים שם הרבה לפני אריאל.

 

בכך יהיו האמנים האורחים שותפים באחריות להרעלת תושבי הכפרים.

הורדת את המים בהיכל התרבות באריאל? זו התוצאה (צילום: דליה גולומב)

 

אריאל שוכנת על ראש הר ארוך וצר המשתרע ממערב למזרח. אורכה ממערב למזרח 20 ק"מ. היא חוצה את הגדה לשניים ומפרידה בין צפון מזה ודרום מזה. בכך היא לא תאפשר רצף טריטוריאלי למדינה פלסטינית אם תקום.

 

למרגלות ההר שוכנים כפרים פלסטינים. מצפון הכפר מרדא ומדרום הכפרים ברוקין וא-דיכ. הם חיים שם מאות שנים. אריאל וההתנחלויות השכנות, עלי זהב ופדואל, בחלקן התיישבו על אדמותיהם הפרטיות של אנשי הכפרים. חלק אחר משטח אריאל נקרא "אדמות מדינה" (איזו מדינה? על זה ברשימה אחרת).

 

מאין מגיעים המים אל אריאל בראש ההר? מהכפרים שמשני צדדיה. הם נשאבים מאדמות הכפרים על ידי חברת מקורות, ומעוברים בצינורות אל ההתנחלויות שעל ההרים. לכפרים מעניקה מקורות כמות מים מזערית, שאינה מספיקה אפילו לשתייה.

 

לא רק אדמות גזלו ממנה ההתנחלויות, אלא גם את מקורות המים שלה. בעוד בהתנחלויות משקים גינות נוי במים ללא הגבלה, בכפרים - האנשים צמאים.

 

והיכן מתרכזים השפכים של אריאל? הם זורמים בערוצים (הפתוחים לאוויר העולם), במורד ההר, ישירות אל הכפרים למרגלותיו. הנה כך מתקיים האיזון בין הכובש לנכבש: הכפרים שמהם נגזלים מים, מקבלים בתמורה את מי הביוב של ההתנחלויות.

 

השפכים מאריאל גורמים לזיהום מי התהום באדמות הכפרים. מי התהום המזוהמים מרעילים את הצמחייה, ואילו הפרות הרועות בשדה (ואוכלות את הצמחייה המורעלת), בשרן אסור למאכל וחלבן אסור לשתייה. זרימת השפכים באוויר החופשי גורמת ליתושים הגורמים למחלות. הריסוס שהם מפזרים אינו עוזר הרבה כשהרוח אינה משתפת פעולה ונושבת בחוזקה.

 

כל האמור לעיל לא ידוע למרבית עם ישראל. זאת ההזדמנות לחשוף זאת.

 

ראוי שאמני ישראל יסרבו להופיע באריאל, מקום שחי על אדמות ועל מים גזולים בידי בני עמנו ובאישור מדינתנו. מנהלי התיאטראות לא הבינו את גודל החלטתם להופיע בשטחים. הם לא תיארו לעצמם שבזאת הביאו לידי גילוי שעתם היפה של אמני ישראל.

 

דליה גולומב, חברת מחסום watch, לאחר ביקור בכפר א-דיכ