מצפון בלי הצגות

עצומת אנשי התיאטרון בה הביעו התנגדותם הנחרצת להופיע בהיכל התרבות שעומד להיחנך באריאל, מתבססת על שתי זכויות מוסריות בסיסיות: חופש הביטוי וחופש המצפון. אמנים רשאים לבטא את התנגדותם המוסרית, הערכית, הרעיונית והאידיאולוגית להופעה ביישוב כזה.

כאנשים בני-חורין, הם רשאים להביע בקול רם את הסתייגותם מהסיפוח הסמלי של אריאל למדינת ישראל - הכולל סיפוח תרבותי, שמתבטא בין השאר ברצון להפוך את המכללה הפועלת שם לאוניברסיטה, כמו גם ברצון להכניס את אולם המופעים שלה לרשימת הבמות הלגיטימיות - כאילו אריאל, השוכנת מעבר לקו הירוק, הוקמה בדיוק באותם תנאים, נסיבות והצדקות כמו גבעתיים, צפת, גבעת ברנר, ירוחם או מעלות-תרשיחא.

זכותם של האמנים לזעוק את זעקתם נגד לגיטימציה כזאת, ונגד איומיהם של פוליטיקאים לפגוע בתמיכה הממשלתית בגופי אמנות שיימנעו מהופעה בהיכלות כיבוש. מופע המחאה התקשורתי אינו פחות חשוב מהמופע הבימתי עצמו.

אפילו אם יועלה מחזה שמאלני כביכול על בימת ההיכל באריאל, עדיין הצגתו במקום כזה, יהיה בה כדי להעניק לגיטימציה סמלית לעצם קיומה של הבמה וההתנחלות שבתוכה היא ממוקמת - צלם בהיכל, וגם היכל שהוא צלם.

אמנים, כמו גם מרצים ועיתונאים, עוסקים במלאכה עדינה הכרוכה בהכרעות מוסריות, אתיות, מצפוניות ואידיאולוגיות - יום-יום, שעה-שעה. התיאטראות הם קודם כל מוסדות המייצרים (וגם משקפים לטוב ולרע) תרבות, אוצרות-רוח, ידע ופרשנויות. שחקן תיאטרון אינו רובוט המבצע את תפקידו הבימתי בלחיצת כפתור ורגשותיו ואמונותיו הנם חלק בלתי-נפרד מכלי עבודתו. אמנות אמורה להיות יותר מבידור. ניטרליות או הימנעות מהכרעה מוסרית אינן מוסריות.

אמן צריך להיות נאמן לצו מצפונו. אם הוא חש שהופעה בשטחים שנכבשו ב-1967 מנוגדת בתכלית לעקרונות הבסיסיים שבהם הוא מאמין - שטחים בהם נדמה כי אדמותיהם, רכושם וגופם של המתיישבים זוכים לעיתים לעדיפות על פני אלה של הילידים - אין זו רק זכותו, אלא גם חובתו של האמן שלא להופיע בשטחים כאלה.

אמן אינו טכנאי, בורג חסר-נשמה או פקיד-במה אפרורי, אלא נשמת אפו של המצפון החברתי בחברה אזרחית, המגדירה עצמה עדיין דמוקרטית (מקרטעת, צולעת, פוגעת ולעיתים קצת משוגעת, אך עדיין, איכשהו, "דמוקרטית"). אמנות, בשאיפתה אל הנשגב, האוטופי, היפה, מנסה לעבד את הטרור האנושי לחוויה אסתטית. היא לא אמורה להפוך כלי-שרת בידי כוחות ומוחות בלתי-ראויים, וודאי לא להיכנע להם בלי קרב.

בחברה אזרחית דמוקרטית מסודרת, אסור שזכות ההכרעה המוסרית תיגזל מידיהן של הבריות. רופא רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית לסרב לתת אישורו לעינויים של אנשים (ולהבדיל, בעלי-חיים) חסרי-אונים; עיתונאי רשאי (וחייב) שלא להיכנע ללחצים להימנע מפרסום מידע שאינו מוצא חן בעיני בעלי-שררה ו/או בעלי העיתון; מורה רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית לסרב לדרישתו של מוסד לימודי להעלות את ציוני תלמידיו כדי להגביר את הרווחים של המוסד; מרצה רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית לדרוש שמירה על החופש האקדמי ולא להסס בבואו להרצות על ערכי שוויון, צדק וכבוד-האדם, ולהיאבק בעוז נגד גזענות, שוביניזם, חשכת-מוחין, פנאטיות דתית, הומופוביה וסטיות מסוג זה.

ועוד: איש אכיפת-החוק רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית להרהר על מעשיו טרם השתתפותו בציד וגירוש ילדים של פועלים ממדינות זרות; פוליטיקאי רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית לסרב להרים את ידו בעד הצעת-חוק שברור לו שהיא מנוולת וגזענית, נוטפת שנאת-אדם; טרקטוריסט רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית להרהר לפני עקירה של מטעי זיתים והשתתפותו בניצול ציני של גדר-ההפרדה לקידום עסקי נדל"ן; כך גם שחקן רשאי (וחייב) מבחינה מצפונית לסרב לשחק על במות בשטחי-מריבה שאין להן לדעתו זכות קיום מוסרית.

המצפון אינו סתם הצגה - והצגה חייבת להיות מצפונית. שחקן, דע בפני מי אתה עומד ובפני מי אתה אמור להשתחוות בסוף המחזה, בטרם יירד המסך על כולנו.

ד"ר גלעד פדבה הוא מרצה לקולנוע, לימודי תרבות, תקשורת ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה וסמינר הקיבוצים