בואו נרעיב אותם!

אחרי עשורים בהם הסטטוס-קוו הפיננסי עם האברכים היה "קחו גרושים ועופו לי מהעיניים", הדינמיקה הציבורית משתנה וההמון דורש לבטל את הקצבאות. טלי פרקש קוראת לא לתת יד ל"פתרון אינסטנט" שהמחיר שלו הוא הרעבת אלפי ילדים

שערי העיתונים בתחילת השבוע הציגו מלחמה. אולי לא מול נסראללה או הספונסר שלו, אחמדינג'אד, אך אל תתבלבלו, זו בהחלט מלחמה. מלחמת אחים. תביעת המפלגות החרדיות לשימור קצבת הבטחת הכנסה לאברכים, שנשותיהן אינן עובדות וברשותם שלושה ילדים, היתה המיליליטר המיותר שנוסף לסיר הלחץ, עליו יושבת החברה הישראלית מזה זמן מה. בסופו של דבר הסיר גלש והמגזר ב"בוקר שאחרי", נראה כמו אחרי חיסול ממוקד.

 

רק אצלנו בבית, כמו דבר, לא התרחש. הילדים של השכנים קפצו לעוד אחר צהריים של משחקים. אותם קטנטנים, במקרה או שלא במקרה, הם משפחה אחת מתוך 11 אלף המשפחות עליהן מתנהלים ברגעים אלו ממש קרבות עקובים מדם שמבעירים את המדינה כולה. ילדים רגילים ונורמטיביים לגמרי, חוץ מזה, שהבגדים שלהם מיד-שניה. והמבטים העורגים במילקי עליו ילדי כבר לא מעיפים מבט שני, הביאו לי צביטה קטנה בלב. מה יהיה כשהמינימום עליו הם מתקיימים יעלם? גם אם זה צודק, וזה צודק! האם מי שישלם את המחיר, שלא באשמתו ראוי להקרבה?

 

ובעוד אני מקלידה על המסמך הריק את המילים הללו, אני מרגישה את עיניהם המתעניינות נעוצות בגבי. דורשות ממני מבלי דעת, לשים לב "לתג המחיר", שמשחק כרגע בפליימוביל בעוד אני קוטלת את דרכם של הוריו.

 

אין ספק שהחיים בזוג של אברך ואישה לא עובדת, הם בלתי נסבלים. כל משק בית אמור לייצר לפחות מפרנס אחד לתא המשפחתי ולא יעזרו התירוצים, והם באמת לא עוזרים. המנהג הזה של "השלך על המדינה יהבך והיא תכלכלך", היא רעה חולה והרסנית, שכבר חוללה שמות בעיירות הפיתוח . והשאלה כמו בכל דבר בחיים - מה עושים עכשיו?

 

שהעם רוצה פתרון-אינסטנט

אחרי עשורים שלמים מאז בן גוריון, בהם הסטטוס קוו הפיננסי היה: "קחו כמה גרושים ועופו לי מהעיניים", הדינמיקה הציבורית משתנה. ושינוי, כמו כל דבר רציני, צריך להיות, כמה מעצבן, הדרגתי ואיטי. זבנג וגמרנו, אולי יספק את תאוות הדם של ההמון, אך הוא יותיר אחריו קורבנות תמימים, שכרגע בונים מגדלים על השטיח. ולא צריכים להגיע לחרפת רעב, כי העם רוצה פתרון אינסטנט לבעיה קשה ומורכבת.

 

ואם אודה על האמת, לא זו השכבה בה צריך לקדם את השינוי והשתלבות בשוק העבודה. אותן משפחות, עליהן ניטש הוויכוח, שייכות בעיקר לשכבה הסוציואקונומית הנמוכה ביותר בחברה החרדית (שזה קצת לפני חרפת רעב וילדים יחפים נוסח דיקנס). ואם מדברים על חסמים תעסוקתיים שעומדים בפני כל חרדי מהשורה. אצל האנשים האלה, נחשלי החברה, הכול קשה הרבה יותר. הסיכויים למצוא עבודה שתוכל לפרנס אותם בצורה המינימאלית האפשרית, הם במילה אחת, אפסיים. מי בדיוק ירצה להעסיק אותם? איזה כישורים יש להם בכלל? ומי מבטיח לנו, שלא נקבל "דלת מסתובבת" שמוציאה מצידה האחד מקבלי הבטחת הכנסה, ומשחררת מצידה האחר מובטלים שבסופו של דבר יקבלו גם הם אבטלה ואז קצבה אחרת "לחוסר מסוגלות תעסוקתית". מה עשינו בזה?

 

ועם כל הכבוד, לפופוליזם שנשפך בין דפי העיתונים בכמויות מרשימות יחסית לחורף שחון, איפה "טיפול שורש" בבעיה? כדי שלא תייצר עוד "בעיות", בדור הבא. איפה יעד לאומי לשילוב? איפה חברה שמחכה בזרועות פתוחות ולא מעקמת את האף על עצם הרעיון שממחר יש חרדי במשרד?

 

לכן, לא נותר לי אלא לקבל בצער את הרעיון שהקצבה צריכה בינתיים להמשיך. כל עוד לא מוקמת לצידה מערכת חלופית לשיקום. כזו שתפעל כלשון מאוזניים ותספק ליווי הולם לאברך משכבה נחשלת שיוצא מהכולל ומסכן את הלחם והחלב של מחר בבוקר. עד שאין הבטחה, פוטנציאלית לפחות, לעבודה סבירה. ועד שאין יכולת לוודא שלא יהיו ילדים רעבים בין כיסאות הבירוקרטיה הישראלית, אסור, עם כל הצער שבדבר, לתת יד למהלך. פרינציפ לא מצדיק הרעבה של אלפי ילדים, ושלא יהיה לכם ספק, זו המשמעות המיידית של הקיצוץ. ואנחנו כחברה שמתיימרת להיות מוסרית, לא נוכל להסתכל לעצמנו במראה בידיעה שנתנו לזה יד.