פסטיבל בשקל

תקלות מחרידות, סאונד מזעזע, מעברונים מביכים, מנחים לא מתואמים, פנינה רוזנבלום וזוכה אחת שלא הבינה מה היא עושה שם. אריאנה מלמד מסכמת את קדם אירוויזיון 2011, מהמביכות שבהפקות רשות השידור לדורותיה

במילה אחת: ביזיון. זה היה אחד המשדרים הגרועים בתולדות המתנ"ס המקרטע המתעקש להיקרא "טלוויזיה ממלכתית". זה היה חובבני עד דמעות, רצוף תקלות כה רבות וכה מביכות, עד שלפעמים התעורר געגוע להפקה המהוקצעת של ערבי קריוקי בפאב השכונתי. זה עלה מיליון וחצי שקל מכספי האגרה שלנו, אבל תאמינו לנו - הבושה עולה יותר.

 

צפו בביצוע של דנה אינטרנשיונל ל"Ding Dong". לב הבושה (צילום: ערוץ 1)

 

כשהחליטו להשיב את עטרת קדם האירוויזיון ליושנה, ודאי ידעו הוגי הרעיון הגאוני ויוצריו, שערב כזה צריך להיות נוצץ וטראשי במידה; מהוקצע ומלוטש מאוד, כדי שלא נשים לב לאפסותם של השירים; מתוזמר ומתוסרט עד אחרון הפסיקים והמעברים לתשדירים, כדי לתת פייט למקצועיות של ערוץ 2. במקום זה, קיבלו הצופים את ההיפך הגמור. נפרט.

 

מסדר הבושה 

• 16 דקות של מופע תמוה, לא אטרקטיבי וחובבני לעילא כפתיחה הכי מייגעת שאפשר היה להעלות על הדעת.
  כבר בשלב זה נראתה האלטרנטיבה הכושלת של ערוץ 2, משפחת ג'ורנו, כסוגה עילית.

 

• זוג מנחים בלתי מתואמים, חסרי כימיה, נעדרי כושר אלתור, מבולבלים ונוקשים גם יחד: אקי אבני לא צריך לשיר ושירי מימון לא צריכה לדבר. מישהו צריך היה לדעת את זה לפני השידור, וגם לכתוב להם טקסטים סבירים ולהתעקש שידקלמו ולא ימציאו כלום. משפט חינני אחד לא הצלחתי לדלות מפיותיהם, ולמרות שהקדם והאירוויזיון הן מנות הטראש השנתי החביבות עלי, לא הצלחתי להאמין ולו לרגע שהם נהנים.

 

• רצף חסר שחר של תקלות טכניות, כולן מבציר 1970 בערך: כל מעבר לחסויות או למוקד שידור היה כרוך בבעיות סינכרון ותיזמון, מה ששמעו המנחים באוזניות לא תאם את מה שראו עיניהם, לא התאפשר דיאלוג עם מוקדי השידור המופרכים כשלעצמם - כשאלה הופיעו בסדר הנכון, אבל גם זה לא קרה כל הזמן. אקי אבני מכריז על אנה ארונוב ומקבל מיכל אמדורסקי? למה, למה זה צריך לקרות, ולקרות שוב ושוב? בשלב מסוים נצפה אבני בהבעת ייסורים על פניו, רגע לפני שהוא פולט קללה מוצדקת לגמרי כלפי האחראים לעוגמת הנפש שלו. טוב שהתאפק.

 

• סאונד מזעזע, צורמני ומתכתי, כאילו פיזר מישהו קצת חלודה בכל המיקרופונים. גם זמרים ענקיים מתגמדים קצת כשהם נאלצים להיאבק בסאונד כזה. הבינוניים והחובבנים, שקובצו יחד כתפאורה משונה סביב דנה אינטרנשיונל, נשמעו גרועים עוד יותר מכפי שהם במציאות.

גולדשטיין. היעדר הבמאי ניכר (צילומים: דודו אזולאי)

 

• גרין רום עם לוסי אהריש, שהיה מופע של ציניות שלא במקומה, התנשאות ופטרונות כלפי המועמדים וניסיון מגוחך לפתח אישיות עצמאית במקום הכי לא נכון שאפשר. מה לעשות, ענווה ואמפתיה לא לומדים בחזרות לשידור.

 

כל העדכונים, השירים והפרשנויות - בעמוד האירוויזיון המיוחד של ynet

 

• סרטונים מביכים שבהם המשתתפים מציגים את עצמם:בדיוק בשביל זה המציאו את המקצוע הקרוי "במאי", העדרו ניכר וגם הכאיב.

 

• אווירת הפקה בשקל, לא במליון וחצי שקל: התודה החנפנית לעירית ראשון לציון על "אירוח האירוע", רצפת הבמה שנלקחה מהמעגל של דן שילון, יו"ר ועד שופטים שעולה וקורא נאום מדף נייר כשאפילו בערוץ הקהילתי כבר למדו להשתמש בטלפרומפטר, הפונקציונר ההכרחי של רשות השידור מכריז שזהו ערב ראשון של עידן חדש בשרות או משהו כזה, ואחרון הצופים מלמלמל לעצמו "ראשון? אחרון ודי!", שימוש מועט מדי ולא אפקטיבי במצלמות בקרב הקהל, חוסר יכולתם של מוקדני השידור להגות "גריילסאמר" בלי להתבלבל פעמיים, חוסר יכולתה של אנה ארונוב להקריא טקסט באופן משכנע, חוסר יכולתה של שרה'לה שרון לשתוק גם כשמבקשים ממנה.

והבמה? היישר מ"דן שילון מארח"

 

• פנינה רוזנבלום ב"תמיד אישה". פלייבק כמובן, ללא כל ניסיון לסנכרן בין תנועות השפתיים למה שבוקע ממערכת הסאונד. יזהר כהן בתלתלים מדוהנים וג'ינס קרועים, מזכיר בפעם המיליון את העובדה שהוא תימני.

 

דינג-א-מה?

אז אפשר כבר לקבוע שהיה ביזיון אימתני? או שצריך להוסיף עוד כמה מרכיבים לתמהיל המוזר, האנכרוניסטי, החובבני והמרושל הזה? מה עם הביפ-ביפ המטריד בלוח התוצאות, שנלקח היישר ממשחקי הווידאו של שנות ה-80? ומה עם שיטת השיפוט והשקלול שלא הובנה כלל? ומה כבר נגיד על השירים שנבחרו בקפידה כזאת מתוך "מאות שהוגשו לחבר השופטים"?

 

ולסיום, שלושה דברים עצובים שצריך לומר על השיר הזוכה:

1. "דינג-דונג", כפי שכל מילון סלנג היה מגלה ליוצרת שלו, הוא כינוי נפוץ במיוחד לאבר מין זכרי.

 

2. "דינג-א-דונג", גרסה מרוככת יותר לתיאור צלילי פעמון, הוא שמו של שיר שזכה כבר, בביצוע להקת טיץ' אין ההולנדית, בארוויזיון 1975.

3. שדנה נראתה מנותקת, מרוחקת ומנוכרת מן האירוע גם על הבמה וגם בחיוכיה המאולצים בגרין רום, ובצדק גמור. על פניה אפשר היה לקרוא הבעה של "מה לעזאזל אני עושה כאן", כהד לשאלה של כל צופה שנשאר איתה עד לתוצאות.