כיתות י', הנה עוד כמה עצות על החיים: מצטער שהגשם קצת דפק לכם את ההפסקה, אבל אני מת על גשם, זאת המצאה נפלאה של בורא עולם כדי למקד את המחשבה. לפני שיצאתם להפסקה דיברנו על פחדים, רגשות וכישלונות - לא בדיוק הנושאים הכי מדרבנים בעולם. הגיע הזמן לחזור ולספר לכם על החיים, אבל הפעם נלחץ קצת יותר על כפתור האופטימיות. כיתות י', מחזור 2011 - אנחנו ממשיכים.
הנה נתון בסיסי על התפקוד האנושי - כל פעולת חשיבה שלכם, החל בהחלטה מה לאכול וכלה בכתיבת מכתב אהבה קורע לב, מתחילה בהפניית הקשב. המקום שאליו אתה זורק את המבט המנטלי שלך הוא המקום שבו אתה מתפקד הכי טוב.
ושם בחוץ מתחוללת מלחמת עולם על המבט שלכם. שלטי חוצות, אתרים מעוצבים, מבצעי מכירות, טמטמת ריאליטי, בקבוקי בירה נמוכים. הכל מהכל, ובפרט שלא תכוון את אלומת הקשב שלך פנימה, לשאלות אחרות: מה חשוב לי? במה באמת כדאי להשקיע?
תתחילו לירות את חץ המחשבה שלכם לנושאים שלא חשבתם עליהם בדרך כלל. למה? ככה! בעצם, מעבר ל"ככה" הקנטרני שלי, הסיבה האמיתית היא שאתם תצטרכו לחצוב דרך ייחודית משלכם בעולם הזה, חלק מאותו פרויקט פסיכולוגי ענק שנקרא "בניית זהות". זהות מתחילה בהתבוננות, והתבוננות היא שילוב יעיל בין עין מביטה ומוח מנתח. אגב, אם זה ממש קשה לכם, רדו לגובה הברכיים ותתחילו להסתכל משם על העולם. בטוח תפגשו זוויות חדשות (רק ודאו שהאנשים מסביב מוכנים רגשית לתעלול הזה...).
זוכרים את דודה מטאפורה משיעורי הספרות? הנה באה עוד אחת. דרך טובה תמיד תתחיל בחלום ורוד ובדף לבן. הנמשל? פשוט מאוד. צריך בכל נקודת חיים נתונה לנסות לענות על שתי שאלות: לאן אתה רוצה להגיע (יעד, מטרה, חזון, ועוד מילות-באזז כרצונכם), ואיך אתה מתכוון להגיע לשם (תוכנית, תכנון, טקטיקה, אסטרטגיה וכולי).
נשמע טריוויאלי? תתפלאו כמה אנשים על הפלנטה מתקשים לענות בצורה בהירה על השאלה מה הם רוצים להשיג בחיים. תעלו את מספר האנשים הנ"ל בחזקה כלשהי, ותקבלו המוני בני אנוש שמתרוצצים על הכוכב בלי תוכנית מובנית באופן סביר על איך להתקדם, להתבסס, להרגיש יותר טוב ו... כן, לנסות להיות יותר מאושרים.
תוציאו דף נייר. לא עכשיו! חכו עד סוף ההרצאה. קחו עט ושחקו את המשחק בלי בושה. כתבו למעלה מה אתם רוצים, ולמטה כתבו איך תבצעו. זה יהיה כללי, מעורפל, לא ריאלי ולא ברור לכאורה. זו התחלה. יתכן שהיא תתעבה בהמשך הדרך, וייתכן שהיא תיזרק לפח לאחר מחשבה ותוחלף בדף אחר - תסריט סביר ונפוץ למדי. אנחנו לא הולכים לנצח את המלחמה בשרבוט אחד. אנחנו רק רוצים היום להניע תהליך.
אני יודע שהמערכת סביבכם עושה עניין גדול מזה שתלמדו לבגרויות, תשקיעו ותצליחו. אני רק אוסיף ציטוט של טום קרוז מ"משימה בלתי אפשרית": תירגעו. זה הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים.
כי מה שאתם עושים בבית הספר, ואפילו באוניברסיטה, הוא רק מבוא, תרגול דחוס של שרירי הלמידה שלכם ותו לא. ההצלחה שלכם תיגזר בין השאר מהיכולת שלכם לצלול לתוך נושא - תוכנה חדשה, לקוח חשוב, קבוצה של חניכים, משימת כתיבה, מערכת הידראולית שיצאה עכשיו לשוק - וללמוד אותו לעומק, ועוד לעשות את זה מרצונכם החופשי, בלי שאף מסגרת חיצונית של תלבושת אחידה ושיעורי בית כפתה זאת עליכם.
אתם תעשו את זה, וחסר לכם שלא תיהנו מהתהליך. במילים אחרות, עד גיל 18 המשימה הקוגניטיבית שלכם היא ללמוד את מה שהמערכת מכתיבה. מכאן ואילך תצטרכו להחליט איזה חלק מהחוויה האנושית אתם רוצים ללמוד. מתבגריי היקרים, המטרה שלכם היא להתאהב. להתלבש על נושא, לצאת איתו לכמה דייטים של בדיקה, ולעבור לגור איתו. אם אתם רוצים להוליד מספר משמעותי של הישגים ודולרים, אתם צריכים להתאהב.
ותעשו לי טובה, עזבו את עניין הפרופורציות. כל איש מקצוע מוכשר, ויהא זה יזם, גיטריסט, מורה, עובד סוציאלי, מוסכניק או סטארט-אפיסט, מפתח אובססיה מסוימת לתחום שלו. לוקח אותו הביתה, חושב עליו בסתר בשעות הפנאי. אם במקום העיסוק הייתי משבץ בת זוג, די בקלות הייתם מכתירים זאת בכותרת הראויה: אהבה.
אומרים לנו שרק האהבה תנצח. אני מקווה שהיום התקדמנו קצת בלהבין למה. חיים נפלאים שיהיו לכם.