איך תצליחו בחיים? קודם כל, תיכשלו

כיתות י', מחזור 2011, באתי לספר לכם על החיים. הערה מקדימה: הסיטואציה המתוארת לעיל לא ממש התרחשה במובן המזיע של המילה, אבל נטלתי לי חירות לשלב כמה מפגשים עם תלמידים לכדי נאום חוצב להבות סביר.

...אז הגעתם הפעם, חמושים בהוריכם, לבושים במיטב מחלצותיכם (כלומר, ג'ינסים קרועים בשש זוויות וטרנינג קפוצ'ון גדול במכוון), מילאתם את האודיטוריום בזמזום שמח ועכשיו אני אמור לספר לכם על הצלחה בחיים, קריירה מזנקת, מימוש פוטנציאל ועוד באז-וורדס שבאמת ובתמים יצאו מכל החורים.

חפרתי, באמת שחפרתי, ושמחתי לגלות שמאחורי הקלישאות שאני כל כך מתעב, מסתתרים להם כמה משפטים שאני גם מתחבר אליהם בעמקי נשמתי וגם חושב שהם מהווים צידה סבירה לדרך.

אז ככה. עוד כמה שנים כל הרעש והצלצולים ייגמרו ואתם תישארו לבד על המגרש. לגמרי לבד. חדשות רעות? אני לא בטוח. אני לא מבטיח לכם שזה ייגמר טוב, אבל אני די משוכנע שיש לכל אחד מכם את האפשרות לגמור את זה טוב. הנה כמה תחנות עצירה, התחבטות והתמודדות שתפגשו בדרך.

תחנה 1: הפחד הוא מקור מידע!

בישראל של שנת 2011 אנשים כל הזמן מפחדים. הם בעיקר מפחדים מ"מה יהיה?". כל אחד מכם שצמוד כרגע לכיסא, מסתכל אל העתיד ויש בערך שניים-שלושה עננים שמטילים עליו אימה שקטה. פרדוקסלי ככל שזה נשמע, הפחד הזה שלכם הוא דבר שימושי להפליא, אנטנה פנימית חדה שמצביעה על אותם דברים שאתם חייבים לעבוד עליהם, לטפל בהם, להפנות אליהם קשב, על מנת שתוכלו להמשיך הלאה, שורדים באופן סביר את מירוץ החיים.

כמובן שהאינסטינקט הבסיסי שלכם, שלי, של כולנו, הוא להימלט מיידית מתחושות הפחד הללו אל המפלט הבטוח והנוח. אם קשרים עם בנות המין השני מזריקים בך חשש, תעדיף להמשיך לחסות בצילם של החבר'ה ולהריץ דחקות. אם היכולת להתעמק בטקסט ולהבין אותו מכניסה בך בהלה ומקעקעת את חלום האוניברסיטה שלך, ברור שתתפשרי על החלפת סטטוסי הבל בפייסבוק.

הפחד הזה לא ייעלם, אתם יודעים. בדיוק כמו הרפס פסיכולוגי מעיק, הוא ישוב במלוא עוצמתו כעבור תקופה מסוימת. תכניסו אותו בדלת הראשית, תכינו לו קפה ותדברו איתו. בתחנה הבאה נבקר כמה חברים טובים של הפחד הזה, שידועים יותר לציבור הרחב בשם "רגשות".

תחנה 2: בסופו של דבר, רגשות הינם זמניים

שירים יד הנער שצלח את השנתיים האחרונות מבלי לשמוע את הביטוי השחוק "אינטליגנציה רגשית" לפחות חמש עשרה פעמים. אתה, עומרי? סחתיק. כל השאר כבר מקיאים ממנו.

בואו נסכם לכם את הנושא על רגל קלה. כל הזמן יש רגשות. אתה כל הזמן מרגיש משהו. טוב, רע, דכאוני, אופורי, לא משנה. זו לכשעצמה אינה בעיה. זה חלק אינטגרלי מהיותכם אנושיים. הקושי נעוץ בכך שרגשות הם ישות שמצד אחד אינה מילולית ומצד שני נוטה להיות דיקטטורית לא קטנה.

למה כוונת המקונן? שהרגשות שלנו אינם תמיד מובנים ומנומקים לנו באופן אקדמי וברור. יוצא שתכופות אתה מרגיש משהו חזק, אבל לא כל כך יודע מאיפה זה בא ולאן זה הולך, מה שעשוי לתת לך תחושת מריונטה מבהילה משהו.

המאפיין השני של רגשות עזים הוא שהם נוטים למחוק לך את הזיכרון ולהשתלט לך על רצף הזמן. כשאתה בדאון, אתה מרגיש כאילו כל החיים היית בדאון ואף המחר ייצבע באותם גוונים. כשההתלהבות מציפה אותך, את מבטלת באותו רגע לגמרי את אפשרות קיומם של רגעים קשים ותסכולים (וכשאת פוגשת אותם את אשכרה מ-ו-פ-ת-ע-ת). האינטליגנציה הרגשית שלכם תסתכם בסופו של דבר לשלוש פעולות פשוטות – היכולת לזהות שאתם במצב רגשי מסוים, היכולת להבין מה מרכיב את הרגש הזה והיכולת לשנות אותו באופן רצוני.

תחנה 3 – הלוואי שתיכשלו!

שישברו לך את הלב אחת עשרה פעמים, אמן. שתיתקע על משוואה טורדנית בלי מוצא עשרים ניסיונות, הלוואי. שתעברי חמש עשרה ראיונות עבודה עם דחייה, אינשאללה. שתעברו כישלונות בזה אחר זה – לא בגלל הסאדיזם שלי, אלא כי פשוט, אבל פשוט, אין שום דרך אחרת להצליח.

אני יודע דבר אחד לבטח על החלומות שלכם. כרגע, אתם עדיין לא שם. אתם צריכים לסגור את הפער בין נקודת הפתיחה לנקודת הסיום. את הדבר המופלא הזה שאתם שואפים בסתר לב להשיג, אתם עדיין לא יודעים לעשות. חלקכם שאלו אותי לפני ההרצאה אם נראה לי שהם מתאימים להיות שחקן, מנהלת, פסיכולוג או מנתחת מערכות. אילולא חששתי לשלמותי הפיזית, הייתי עונה בלי היסוס "בוודאי שלא!" כרגע, כשהשעה היא 12:24 על השעון, אתם לא מסוגלים לבצע אף אחד מהעיסוקים המרשימים הללו. השאלה הרלבנטית היא כמובן לא "האם אתם מתאימים?" אלא "איך נכון לכם להתפתח לכיוונים הללו?"

כישלונות רצופים הם לעיתים ההוכחה לקיומו של אחד ממנועי ההצלחה העיקריים – הדחף להמשיך הלאה, לא להפסיק לנסות. לכל פעולה שלכם על העולם – שיחה עם אדם, נסיעה, נגינה, בילוי וכו' – תהיה תוצאה והתוצאה הזו עשויה להיות חיובית, שלילית או איפשהוא באמצע. האלטרנטיבה של להימנע מפעולה תותיר אתכם בערפל העמום שהוא אבי אבות הדיכאון. בישראל 2011 הערפל הזה אורב לכם כל הזמן והוא יזמן לכם אחד משני תרחישים אפשריים – או שתרבות הצריכה תפתה אתכם לצרוך את אחד מנוגדי הערפל שלה (סמים, אלימות, פייסבוק, ג'אנק פוד וכיוב') או שתפעלו כדי להגשים את מה שאתם שואפים אליו. וכן, פעולה שכזו תסתיים מדי פעם בכישלון.

תשמעו, אני רואה שאתם צריכים קצת אוויר כדי לעכל וגם התחלתם לזוז באי נוחות בכיסאות. תצאו לקטנה של חמש עשרה דקות וניפגש אחרי, בחלק השני. אני נשאר פה אם יש שאלות.

תודה תודה לכל האנשים המקסימים מבי"ס "שיפמן" בטירת כרמל על ההשראה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.