חילונים, תרדו כבר מפסח

למה אתם מפוצצים שתי עגלות במוצרים כשרים לפסח? מדוע תעבדו שעות ליד הכיריים? ולמה שוב תקראו את הטקסט הזה בהטעמות לא נכונות? מתברר שאין חילונים אמיתיים בישראל

לא נעים להיות רשע, במיוחד לא לפני חג הפסח, אבל מישהו הרי צריך לעשות את העבודה ולשאול: אחיי החילוניים, למה לכם כל זה?

 

הבה נפרט: למה אתם משווים מבצעים של חומרי ניקוי לחג, למה אתם מזמינים את הצבע להצעת מחיר דווקא עכשיו, למה אתם עומדים בתור עם שתי העגלות המפוצצות שלכם בסופר, אחרי שבדקתם שכל המוצרים שם כש"לפים לגמרי כאילו באמת אכפת לכם, למה אתם (טוב, בעיקר אתן) מסירות מיקרובים בלתי נראים מפאנלים שאיש לא מבחין בהם ואבק מן הבוידעם? מדוע זה תעבדו שעות נוספות ליד הכיריים והתנור ותגיעו לאירוע המשמח בגב דואב ורגליים צבות, למה תבשלו, תצרכו ותזרקו יותר מדי אוכל, איך ולשם מה תשמרו על ארשת מחויכת בלב כל הקונפליקטים המשפחתיים שמאיימים להתפרץ סביב השולחן? ואיך שוב תקראו בטקסט הזה (רק קצת, כמובן) בהטעמות הלא נכונות ותשאלו את עצמכם (בלב) אם יהיה לכם אומץ לוותר בשנה הבאה?

 

כל שנה, לקראת חג הפסח, נחשפת עובדה מעניינת על אודות החברה הישראלית. בניגוד לאמונה המקובלת, כמעט שאין כאן – כלומר, אנשים שפיהם, לבם ועיסוקיהם בתחום הדת שווים, והם מקפידים להתרחק ממה שהם לא מאמינים בו בגלל יושרתם האינטלקטואלית.

 

שכן לו באמת היו כאן המוני אנשים שניחנו ביושרה כזאת, הם היו צריכים לומר לעצמם ולאחרים בקול גדול: לא חוגג. לא מוציא זמן, כסף ועצבים על שטויות מיתולוגיות, אגדות חסרות שחר ומעשיות שיש להן זקן. הרי באותה מידה אני, חילוני בנשמתי, יכול לחגוג את יום ההולדת של בת הים הקטנה או את נצחונותיו של הרקולס על אויביו, ועובדה שאני לא עושה זאת, ודאי לא כל שנה ובנוכחות בני ביתי וכל דכפין: אז למה דווקא פסח?

 

תירוצים, רבותיי, תירוצים

וכאן יגיע מיד התירוץ המקובל, השחוּק והטיפשי ביותר: זה לא בשבילנו, זה בשביל הילדים. כן, אותם יצורים מלאכיים שיכתימו את חולצתם הלבנה, החדשה והמעומלנת בחמש הדקות הראשונות לליל הסדר, ישחקו פריזבי בכיפות שלהם, ישאלו "מתי כבר אוכלים" בכל דקה עגולה, יודיעו לכם שתירוש זה "פיכסה", ישתעממו עד כלות אחרי שיגיע תורם לצייץ "מה נשתנה", ילעגו למבוגרים על הטמנת אפיקומן רשלנית ויתבעו אופניים, כי כידוע ביהדות יש שני חגי אופניים, פסח המוקדש לקנייתם ויום הכיפורים, שכולו קודש לרכיבה פרועה בכבישים, והמהדרין אף רוכבים בלא קסדה.

 

שרשרת הדורות, יתרץ הפסבדו-חילוני העייף, כאילו די בשרשרת הזאת כדי לגרום לו להשתתף בריטואלים קבועים כמו תפילה, או אפילו מתן בסתר וביקור חולים והפרשת חלה ואינספור עניינים אחרים שלא מוכרים לו בכלל.

 

תסמונת העדר, יאמר האיש המודע לעצמו ולחולשותיו, ומה לעשות שגם אני בסך הכל כבשה אחת בהמון – אבל גם אותו אפשר להמשיך ולשאול, ואם ההמון היה מחליט, נניח, להבעיר צמיגים בצורה מאורגנת כריטואל

קבוע או לצרוך רק גלידת-וניל שמונה ימים – גם היית מצטרף?

 

כך שנותרו התירוצים הרופפים הקבועים של החילוניות המתנצלת, ושלעולם לא תלך עד הסוף, זו שלא תפגין בכיכרות בעד נישואים אזרחיים בישראל ונגד היחס המחניף והמועדף לרבנים. "קצת מסורת לא תזיק לאף אחד", אומר החילוני המתנצל לעצמו ולזולתו בטון שממנו ברור כי: "קצת" הוא עניין יחסי, "מסורת" הוא אוסף של הרגלי צריכה מטופשים וחיבה מוזרה לכופתאות אפורות שיש להן שם רק ביידיש, "לא תזיק" פירושו – אם נהיה כנים – לא תועיל לאיש, ו"לאף אחד", המסמר האחרון בארון הקבורה החילוני, אינו אלא הודאה באמת המכאיבה: החילוני הבוחן את עגלתו העמוסה מצות בתור שבסופר מוצא שם עוד ועוד אנשים כמוהו בדיוק, ומי רוצה להיות לגמרי לבד, ועוד בליל הסדר?