הלהקה מתפנה מהבמה לטובת האורז עם הפירות היבשים, ומגישה לו את המיקרופון. הסבא עומד מול כל השולחנות, מול אנשים משוחחים וזרי פרחים הנעוצים בספוג ירוק, מול סלטים הננעצים במזלגות קרים, ושר שיר ישן למילותיו של הפייטן אשר מזרחי; שיר שנכתב כמזכרת לגזבר דניאל זיבי, והושר על פי לחן טוניסאי "אל דוניה".
הקהל המפטפט נתפס לאט-לאט לשיר, כשהגיע הסבא אל הפזמון כבר היו כפיים, ועדיין הדהדה המנגינה בזרותה מול כל הדיסקו והפסדובלה, ורק הזקנים זכרו ימים של יסמין ופיסטוקים, ימים של בית כנסת וים כחול. ימים של קהילה.
החתן הסתודד עם חבריו, ולא ידע שיום אחד הוא ישיר את הפיוט העוצמתי הזה מול מפטפטים חדשים. יום אחד הוא ייקח חשמליות ותופים כדי לנצח את שקשוק המזלגות, ותפילה בלב שגם בזמננו יתעוררו הלבבות לפיוט הישן. החתן הוא אני, והנה הביצוע שלי.
אדון יה אל יה אל יה
אל הושע אל יה אל יה
שלח לי יה רב עליליה
גאל יה השביה
השיבה גאל יה
אדון יה אל יה אל יה
ליי לה לה...
אשירה ואזמרה לאל הנאזר בגבורה
אשירה ואזמרה לאל הנאזר בגבורה
ימי קדם אזכרה נפלאותיו אספרה
ימי קדם אזכרה נפלאותיו אספרה
אספר מעשה יה מן המצר קראתי יה
ענני במרחב יה
אדון יה אל יה אל יה...