המקצוע שאנחנו בוחרים משפיע עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. כמעט ניתן לומר שהמקצוע בוחר אותנו ולא להיפך. למשל אשתי טוענת שככל שאני צובר ניסיון כרואה חשבון וכמנהל כספים אני יותר ויותר רואה את כל העולם דרך החור באסימון, ושמבחינתי הכל ניתן לכימות ולחסכון.
יש לנו חברה עורכת דין. עם השנים היא צוברת יכולת תגרנית. בכל נושא היא מגבשת לה עמדה, ומיד מגינה ותוקפת את החלופות. למה אני מספר את כל זה? מסכנים, מסכנים העובדים הסוציאליים, הם אידיאליסטים ובאמת האמינו שהם הולכים לעזור לחלשים ולשנות את העולם. המקצוע השתלט עליהם. במאבקם הם נפלו פח לרטוריקה של עצמם, רטוריקה של שינוי כלל חברתי. הם היו חייבים להתפשר מול המומחים במסחר ופשרות.
הדיון שלי הוא רק במישור האסטרטגי ואין לי יכולת דיון מוסרית עם העובדים הסוציאליים, כי במקום שצדיקים גמורים עומדים בו אין אנשי כספים יכולים לעמוד. אבל משהוא נורא מוזר קרה בהתנהלות של השביתה. הציבור, התקשורת, אישים וידוענים שונים היו בעדם. מפרשי העובדים הסוציאליים התמלאו ברוח, ומולם עמדו כצוק איתן פקידי האוצר.
גל התמיכה הציבורית וההסתדרותית איים כבר להטביע את שוברי הגלים, אך לפתע שככה הסערה ונציגי העובדים וההסתדרות הגיעו להסכם עם האוצר. אבל אז במקום לגמור בלחיצות יד ולחזור לעבודה. קבוצות מתוך העובדים שחשבו שבאמת הולכים לשינוי חברתי כולל הפגינו נגד ההסכם אותו השיגו נציגיהם הם.
בנקודה זו העובדים הסוציאליים איבדו את עולמם ומבחינת הסדר התקין של החיים הציבוריים, בצדק. האוצר סירב לשבת עימם למשא ומתן מחודש. למרות כל הצדק או אי הצדק שהיה בטיעוניהם, תארו לעצמכם מה היה קורה אילו האוצר היה יושב עימם ואז במקום 25% היו מקבלים 30% למשל.
הרי אי אפשר להגיע לסיכום עם כל קבוצה, כת או מיליציה. עצם ישיבת האוצר עם העובדים שוב, כי חלק מהם לא נפעמו מפעימות ההסכם, היה הורס את כל ההתנהלות של שוק העבודה לשנים קדימה.
לעובדים הסוציאליים יש להלין רק על עצמם. כמו בטרגדיה יוונית שבה הסוף הוא בלתי נמנע ונובע מתכונות האופי של הגיבורים, כך כנראה שהעובדים הסוציאליים דיברו במונחים של אוטופיה ותיקון עולם ולא הגדירו לוועד שלהם מה היעדים וכמה מחיר הם מוכנים לשלם על מנת להשיג יעדים אלו. ואם הוועד לא היה טוב – תפקידם של העובדים הסוציאליים לבחור נציגים אחרים.
אבל היה דבר אחד שאותו העובדים הסוציאליים הצליחו להזיז מההסכם המקורי והוצג כהישג – וגורם לי אי נוחות ותזזית קלה. אחרי שהסכימו לקבל 1,100 שקל עבור שעה וחצי נוספת, תבעו העובדים להוריד את השעה הנוספת ולהסתפק ב-1,000 שקל בלבד – ולמה?
את האוצר אני יכול להבין למה הסכים לשנות - למרות שכבר נחתמו עיקרי הדברים, פחות תקציב – יופי. אך למה התעקשו העובדים על כך? אולי כי מדובר במקצוע "נשי", אשר שעה נוספת בו תבוא על חשבון המשפחה?
ההתעקשות התמוהה הזו מביאה ניחוח קל של אנשים שמעוניינים בעבודה חלקית בשכר גבוה. אם אתם או אתן מעוניינים שיתייחסו אליכם ברצינות ויוסיפו שכר באמת עבור עבודתכם הקדושה, היו מוכנים לעבוד עבור כך. איך כל פעם מאבק שמתחיל מכסף נגמר בתנאי עבודה יותר טובים? אולי בגלל זה העבודה הסוציאלית ושאר המקצועות "הנשיים" לא יגיעו אף פעם למשכורות ההיי טק ודומותיהם "הגבריות".
יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות וניהול כספים וייעוץ כלכלי. ניתן לשלוח דוא"ל אישי ל-Yehudam7@gmail.com