בלשנות כלכלית: מסע אל שורש המחאה

פעולת המחאה מתפשטת: ההתרעמות על מחירי הקוטג' והדיור או שביתת הרופאים - כל אלה הציבו את השורש מ-ח-ה בקדמת הבמה. מתי מחו בני ישראל בפעם הראשונה ומה הקשר בין למחוא כף, למחות דמעה או לרשום המחאה? בדקנו

ד"ר תמר עילם גינדין פורסם: 23.07.11, 08:50

המילה הלוהטת ביותר בשבועות האחרונים בתחום הכלכלי-חברתי היא מחאה. אחרי ההצלחה הנקודתית של מחאת הקוטג', באו מחאות הדיור והנדל"ן וגם שביתת הרופאים קיבלה מימד של מחאה.

 

בפרקים הקודמים

 

כולם מוחים, ונשאלת השאלה - האם יש קשר בין כל הפעלים האלה - למחות נגד יוקר המחיה, למחות את זכר עמלק, למחות דמעה? והאם יש קשר בין מחאה לבין המחאה או מחיאת כף?

 

נתחיל בהתחלה: אמנם לשורש מ-ח-ה יש משמעויות רבות, אבל כולן התפתחו כנראה ממקור אחד, שמובנו היה, כנראה, "להכות". נכון, כמו למחוא כפיים. המקבילה הארמית "יְמַחֵא בִידֵהּ", מילולית "מחא/מחה בידיו", אינה מתייחסת למחיאת כפיים, אלא להכאה על ידיו של מישהו כדי למנוע ממנו לעשות דבר מה.

 

גם בערבית יש ביטוי דומה, ضَرَبَ عَلَى يَدَيْهِ דַרַבַּ עַלַא יַדַיְהִ "הכה על ידיו", כלומר העניש אותו, נהג עמו ביד חזקה. ואכן בלשון חז"ל לא היו מוחים נגד מישהו, אלא מוחים בידו של מישהו. וכבר בלשון חז"ל דוגמאות רבות באות מתחום הכלכלה, למשל:

 

יוצאים ממצרים - ומוחים

אחת המחאות הראשונות של בני ישראל היתה נגד יציאת מצרים: כאן במדבר אנחנו רעבים, בעוד שבמצרים ישבנו על סיר הבשר (שמות טז:ג). על כך אמר התנא אלעזר המודעי "עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם. יוצאין לשדה נוטלין ענבים ותאנים ורימונים ואין בריה מוחה בידם" (מכילתא על שמות טז). כלומר אף אחד אינו מכה על ידם כדי לגרום להם להפסיק ליטול פת, בשר, דגים, ענבים, תאנים, רימונים וכולי.

 

דוגמה נוספת, אם אתה שכן של עצמאי, על מה מותר לך למחות ועל מה אסור (באדיבות בבא בתרא): "חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישון מקול הנכנסין ומקול היוצאין. עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק. אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישון לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות (בבא בתרא ב,ג). כלומר מותר למחות על קולות הנכנסים והיוצאים, ואז השכן יכול למכור את כליו בשוק, אבל אי אפשר למחות נגד קולות העבודה עצמה. התינוקות אינם ילדיו של העצמאי אלא תלמידים בתלמוד תורה. גם נגדם אי אפשר למחות.

 

הסתעפויות נוספות מהמשמעות "להכות" הן למחוק על מנת להשמיד - למשל ב"יימח שמו וזכרו", אבל גם ב"מחה את הלוח" (בעצם מוחים את הכתוב על הלוח), וב"מחה דמעה", כאשר הכוונה היא לנגב, כך שלא יישאר זֶכֶר.

 

בין מחאה למחילה

הפועל "להמחות" מוכר למי שעוסק בחוזים. בלשון המשפטית, להמחות זכות פירושה להעביר אותה לאחר, ואפשר גם להמחות כספים. רובנו מכירים יותר את שם הפעולה הַמְחָאָה. זהו אמנם גם שמה של הפעולה, אבל גם שמו של השטר, כלומר של המסמך הכתוב, הממחה את הכסף. ובלעז צ'ק. גם כאן זו כנראה הסתעפות של "להכות", ובמקרה הזה - לדחוף או לזרוק. דוחפים את הזכות או את הכסף לעבר המוטב.

 

השורשים מ-ח-א ומ-ח-ה אינם לבד. גם מי שמוחץ בעצם מכה, הפועל למחוק כבר הופיע בהגדרה הקודמת, וגם כשמוחלים למישהו על חטאיו - בעצם מוחקים אותם. גם חוב אפשר למחוק או למחול. פעמים רבות אפשר למצוא בעברית קבוצות של שורשים עם משמעות דומה כאשר שתיים מאותיות השורש זהות.

 

בדרך כלל תצטרף לשני העיצורים אות שלישית אחריהם – עיצור או אות אהו"י, ולפעמים תיכנס ביניהם ו' או י', כמו בשורש מ-ו-ח שמשמעותו לרכך (כולם יודעים איך מרככים שניצלים?) וממנו נגזר גם שם התואר נימוח. כמו כן, המוח ומח העצם הם רקמות רכות.

 

קבוצות שורשים אלה - שהמפורסמות ביניהן הן שורשי פ-צ ושורשי פ-ר - הביאו להתפתחותה של תיאוריית השורש הדו-עיצורי, הגורסת שבשפה הקדומה היו שורשים דו עיצוריים, ומהם התפתח השורש השמי התלת עיצורי המוכר לנו. המוחים נגד התיאוריה הזו מזכירים שהיא מסבירה חלק קטן בלבד מהשורשים השמיים.

 

הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות, איראן הקדומה ומגילת אסתר במסגרות שונות.