ניקול ראידמן: 'איך הגעתי לאן שהגעתי? ירקתי דם'

המעושרת ניקול ראידמן מסבירה בטור מיוחד ל-ynet איך הגיעה לאן שהגיעה בגיל 25, מדוע בן זוגה לא נראה בתוכנית ומגיבה לפרשת הפאשיסטית ("איך אפשר להשוות אותי לרוצחים?") ולסקנדל הפרוות: "הבבון - בדמיונה של ליידי גאגא"

יש שיגידו שאני חולה, משוגעת, פרובוקטיבית וחיה בלה לה לנד. ישנם אנשים שנמצאים בהישרדות יומיומית על מחיר הקוטג', שיחשבו שזוג נעליים של ז'אן מרקו לורנזי באלפיים אירו, זה לנקר עיניים ולירוק עליהם. ישנם שיגידו "זה לא היא, זה האוליגרך שלה", וכך יותר קל להם להתמודד עם מי שאני.

 

• ענבר שנהב: "מחיר החשיפה כבד"
• "מעושרות": תנו לפרחות לפרוח
• המציגה אינה מעושרת / טור אישי

 

אבל ישנם גם אנשים ששולחים לי מכתבים, עוצרים אותי ברחוב ומביעים את אהבתם אלי, מתחזקים ומקבלים כוחות להמשיך להילחם ולהתמודד עם החיים, למרות שלא קל להם, כי אני מהווה עבורם מקור השראה. 

 

 

חיי המעושרת והמאושרת ניקול ראידמן רחוקים מארץ לה לה לנד, מרחק שתי טיסות קונקשן בביזנס. מי שיגיד שקל להיות ניקול ראידמן - טועה. אני בת 25 והפעם האחרונה שהייתי בחופשה היתה בטיול שנתי בבית הספר התיכון.

 

מעולם לא הייתי במסיבות שכל בני גילי היו נוהגים לבלות בהן, ומגיל 14 הייתי עסוקה בלעבוד, לשרוד ולעזור למשפחתי. על כך, שילמתי מחיר כבד. גם בבריאות.

 

יש לי ביצים מפלדה

הכל נכון. הייתי מוכרת בחנות צעצועים, זמרת בחתונות, נערת מים בהפקות ומאפרת עם מזוודות איפור במשקל העולה על משקל גופי. נאלצתי להתמודד עם חיים קשים בתור עולה חדשה, חיים בהם מחיר העגבניות והקוטג' היו משמעותיים לכיסי - עוד לפני גיל 18. מימי לא קיבלתי עזרה, גם לא מאבי שטרק לי את הטלפון כשביקשתי כסף למימון לימודיי האקדמיים, ואז הבנתי שאם לא אגדל לעצמי "ביצים מפלדה", לא אוכל לשרוד בחיים האלה.

 

 

כמובן שכולם שואלים את עצמם איך ילדה בת 25, בעלת משרד פרסום מצליח, משרד הפקות יוקרה והחנות היקרה ביותר בישראל, הגיעה לאן שהגיעה. התשובה פשוטה. ירקתי דם. עבדתי 24 שעות ביממה, עברתי משברים, בגידות מהאנשים הכי קרובים, וכל המכות האלה חיזקו אותי, והביאו אותי למקום בו אני נמצאת היום. על כך - אני לא מתכוונת להתנצל. על כל מה שיש לי וכל מה שהגעתי בחיים, אני חייבת תודה לאמי - שתמכה בי נפשית, ולאלוהים - שנתן לי את הכוחות לא להרים ידיים.

 

מה שכן, התמזל מזלי והצלחתי להתברג באליטה של האוליגרכים כמפיקת על, וכמישהי שעונה על כל הדרישות ויודעת לבצע את כל הבקשות הבלתי ניתנות לביצוע שלהם. הצלחתי לבנות לעצמי שם של אשת עסקים שסומכים עליה בעיניים עצומות, שלא מרמה אפילו בשקל. וכך - התחלתי להרוויח.

 

ומיהו בן הזוג המסתורי? אוליגרך? אז נכון, הוא לא הומלס. אני לא אוספת אותו בשמונה בערב מהמאהל ברוטשילד. הוא גם לא לוזר שמרגיש שהוא חי בצל שלי. הוא חבר, הוא אהוב לבי, והוא לא לוקח חלק ב"מעושרות" כי הוא לא מעוניין להיות הפודל הנוסף בקרקס.

 

אין לי ארץ אחרת

אבל אם נניח את הציניות בצד, אני אדם אמיתי. לא משחקת משחקים. ועל האמת - משלמים. החיים שלי לא רק נוצצים כפי שזה נראה על המסך. גם אני נאלצת להתמודד עם המון מכשולים בדרך אל המטרה.

 

יש לי בת מקסימה (מישל) שאני אוהבת בטירוף, אבל לא מצליחה להקדיש לה את מלוא תשומת הלב שהייתי רוצה להקדיש לה. אני עובדת קשה מאוד ודואגת לעתיד שלה. הכסף לא נופל עליי מהשמיים. אין לי כספומט בבית, וכדי שלבת שלי לא יחסר דבר, אני נאלצת לעבוד - ויש לזה תג מחיר שאני משלמת.

 

עליתי לארץ מאודסה שבאוקראינה, בעקבות אנטישמיות קשה. משפחתי היתה מאוד עשירה שם, והעליה לארץ היתה קשה מאוד, כי לאור המצב שם נאלצנו לעלות ללא פרוטה בכיסנו, ולהתחיל הכל מאפס. אני נינתו של הרב משה גלזר שנספה בשואה עם כל משפחתו, ורק סבתי שרדה את הנורא מכל. אני מאמינה באלוהים והאמונה עוזרת לי מאוד להתמודד עם החיים.

 

ישראל זו המדינה שלי, בה אני רוצה לגדל את ילדיי. למרות שיש לי יכולת לחיות בכל מקום אחר בעולם, אני מאוד ציונית ואוהבת את המדינה. אין לי ארץ אחרת. זו המדינה היחידה של העם היהודי, ואנחנו חייבים לשמור עליה.

 

נכון, אני מאוד ימנית בדעותיי ואיני מסכימה עם ענבר שכינתה אותי פאשיסטית. נפגעתי מאוד. אינני מבינה איך אפשר להשוות אותי לרוצחים.

 

להיות או לא להיות מעושרת

מדי יום אני נתקלת בלא מעט שאלות או תגובות נפוצות, שאני רוצה להציג בפניכם ובטח ייראו לכם מוכרות: "למה הסכמת להשתתף בתוכנית?"; "מה יש לענבר השמאלנית הזו?"; "לאה לא מגזימה קצת בבוטוקס?"; "יש לי מישהו להכיר לדפנה"; "טלי, הוא לא צעיר מדי בשבילה?"; "אתי, עם כל הבית הזה וכל הכסף, אוכלת נקניקיות לא מבושלות? לא קיבלת קלקול קיבה אחרי האירוח שלה?"; "למה את מוכרת פרוות בבון?".

 

 

לרוב אני משתדלת לענות בנימוס ובחיוך. אבל מה שחשוב לדעת הוא שנכנסתי לפרויקט "מעושרות" מכיוון שהיכרתי את אורנה בן-דור המקסימה (במאית ראשית ועורכת, לצד כרמית אייל-דהאן עורכת ראשית ובמאית), שהסבירה לי שהפרויקט הוא דוקו-ריאליטי המספר את סיפור חייהן של שש נשים מצליחות שלא מתנצלות על קיומן.

 

זה מאוד איתגר אותי והחלטתי לקחת חלק בפרויקט, במטרה להראות שניתן להצליח בכוחות עצמך. "כולנו שונות", כך אמרה אורנה. היא רק לא אמרה עד כמה. כל אחת חיה את חייה באושר ועושר, ואני מתה על כולן. או שלא.

 

כמה תובנות

•  "להזריק או לא? למה לא?!" (פאן לה - לאה שנירר. אני חושבת שאשה מטופחת כמו לאה, צריכה לעשות הכל כדי להרגיש טוב עם עצמה וזה מוטו בחייה שאני מעריכה. אולי גם אני יום אחד אזריק / ארים / אחתוך. אין לדעת. אני בת 25, לא 52.
• "גברים זה כמו יין, רק משתבחים עם השנים, וכמובן שגם המחיר עולה" (טלי סיני-ריקליס)
• "גולי גוץ וגולי דק 2011". (הפרזנטורית אתי דודאי, זה כדאי)
• "מי אמר בבון ולא קיבל?" (ניקול ראידמן. אגב, הבבון שלא היה אלא בדמיונה של לידי גאגא, התברר כשועל חוקי. מאותו יום אני לא מוכרת פרוות)

 

פאן לי

התוכנית שינתה את חיי. התעוררתי בבוקר שלאחר שידור הפרק הראשון למציאות שונה: חוסר שקט, תקשורת, מעריצים שמגיעים למקום העבודה שלי כדי להביע את אהבתם אלי.

נחשפתי למאות סיפורי חיים מרגשים שלא הייתי נחשפת אליהם אילולא התוכנית.

 

כמובן שלחשיפה יש עוד צד, ולפעמים אני נחשפת גם לחוסר פרגון - וגם זה לגיטימי. אם היו שואלים אותי היום אם אני מוכנה להשתתף ב"מעושרות" - גם עכשיו התשובה היתה כן.

 

הסדרה מספקת לי המון פאן, ואני בטוחה שגם לצופי הסדרה פאן, הרי מדובר בשש נשים שונות שהפכו להיות הטראש הטלוויזיוני הכי מוצלח שיש.

 

אם לצופים פאן וללאה פאן, אז גם לי פאן. ומי שלא פאן - שפן.

 

אוהבת,

ניקול ראידמן.

 

התוכנית "מעושרות" משודרת בימים ב' ו-ד' ב-21:00, ערוץ 10