"מעושרות": תנו לפרחות לפרוח
אז מה אם יש לנו כאן עסק עם שש פרחות נובורישיות וזחוחות? מתחת לכל שכבות הטראש, "מעושרות" היא סדרת דוקו-ריאליטי מענגת במיוחד, עם עריכה קצבית ותסריט חכם
עד כה הן היו בעיקר קוריוז. לפעמים אפשר היה, בשולי מהדורת החדשות ותחת הכותרת "התנהגות ביזארית של עשירים", לראות אחת כזאת עם כלבלב המחמד שלה והתכשיטים שלו, מעפעפת למצלמה ומסבירה שקוקי זקוק לקולר יהלומים. אחרת נצפתה כשהיא רוכשת שנדליר במאות אלפי שקלים, ונורא גאה בו ובה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם סוג של אימלדה מרקוס דה לה שמאטע ראינו פעם או פעמיים על מסכינו הקטנים - וזהו.
"מעושרות", דוקו-ריאליטי מענג במיוחד, הוא הכרזת העצמאות של הפרחה הישראלית עתירת הממון: שוב לא ידחקו אותה בין חדשות התיירות לטמפרטורות. היא אגרסיבית, קולנית, מנצנצת, בזבזנית ומנותחת די הצורך כדי שתהיה לה תוכנית משלה, ועוד בפריים טיים, המקום האמיתי בו היא רוצה להיות אחרי השופינג, הניימדרופינג והפרנץ' מניקור. בתנאי שהצילומים לא יתנגשו עם התור לפלסטיקאי, כן?
יתרה מזאת: כולן מאוהבות בעצמן עד כלות, ומיטיבה להגדיר זאת בעלת האחוזה הסביונית אתי דודאי, שבטוחה כי בגלגול הקודם היא היתה נסיכה אירופית. מארי אנטואנט, אולי - שכן ברגעים מקסימים במיוחד בטירוף האולטימטיבי שלהם, היא מסתובבת ברוטשילד בלב מחאת האוהלים ומחלקת עוגות, ואומרת בלי להתבייש: "הרגשתי התעלות... הרגשתי שאני מתחברת אל העם".
אבל כשאין ריגושים בחיי הרגש, "אני מנתבת את זה לקניות", מכריזה דפנה שחר המצויה במסע לרכישת בית חדש עם בריכה, בעוד ענבר שנהב, עורכת דין, רודה בשתי מבשלות שאולי תשכור כדי שיכינו לה "אוכל שצריך להיות קודם כל מרזה".
שותפות להן בהחצנה קיצונית של חפצים, מותגים, עלויות וסתם התפארויות בממון גם השתיים הנוספות: ניקול ראידמן, רק בת 24 וכבר סוחבת על עצמה טונות של איפור, ילדה בת שמונה חודשים איתה לא בילתה אפילו יום אחד שלם, על פי הודאתה, קריירה כמפיקת אירועים לאוליגרכים ועקבים שעוד מעט יובילו אותה לאורטופד, לא לפלסטיקאי. הם עלו 500 אירו. היא שמחה לספר את זה למצלמה, ועוד מעט היא תפתח בכיכר המדינה את חנות המותגים הכי יקרה שנראתה שם מעולם.
"לא חשוב שהם חומים"
חכו, יש עוד. בל נשכח את טלי סיני ריקליס, שמגדירה את עצמה כ"רקדנית של החיים", אלוהים יודע מה זה, והיא עסוקה בעיצוב דירה חדשה במגדל יוקרה לה ולבן זוגה האידיאלי, איש בן 87 במכנסי ג'ינס מופרכים ובנדנה על צווארו. עוד מעט יינשאו. ולא נשכח את הגדולה מכולן, לאה שנירר, "מלכת הפילאטיס של הרצליה פיתוח", שעסוקה בהפקת מסיבות יום ההולדת הגרנדיוזית שלה עצמה, תוך שהיא משדלת-מאיימת בטלפון על אנשים שיגיעו ויהי מה, ומגלה שאורנה דץ היא אורחת נחשקת גם כי היא "בידור אולטימטיבי לילדים".
מרגול, למשל, מוזמנת כי "אייל גולן הוא החבר הכי טוב שלי", ובאמת לא מפריע לשנירר הזאת, שהיא אולי מלכה אבל גם גזענית לא קטנה, להגיד ש"לא חשוב שאייל והחברים שלו הם חומים" .זה היה אחרי שהיא קראה להם "שחורים" ונמלכה בדעתה, כי אולי - מי יודע, בהיכלי הזהב והבדולח, זה כבר לא נשמע טוב בקרב "העם".
היה שם די בוטוקס כדי להבקיע את המסך וכמות עצומה, בלתי נתפסת כמעט, של הצהרות טראשיות, נובורישיות, מטומטמות וזחוחות כדי להפוך את "מעושרות" לאינסטנט-קאלט. ליוסי בובליל נדרשה עונה שלמה של "האח הגדול" כדי להנכיח את ערסיותו בכמה משפטי מפתח. הנשים בסדרה הזאת מוכיחות שהן פרחיות לתפארת הז'אנר ועושות זאת מיד, ובלי שמץ, שריד או רמז למודעות עצמית - ולגיחוכן העצום.
כך שאפשר לצחוק, כי מה כבר נעשה, נבכה? על מה? על מר גורלן כקורבנות אופנה? על מותה הטראגי של הישראליות המצטנעת? על אובדן הבושה ו"מה יגידו השכנים"? ברוך בואכם לעולם החדש, בו "אני ממתוגת - משמע אני קיימת", ו"אני מנותחת, משמע אני יפה". מי שמייחל לחיים בכלובי זהב כמו אלה שנשות הסדרה חיות בהן, שיבושם לו. כל יתר הצופים מוזמנים ליהנות מהפקה מקצועית לעילא, עריכה קצבית ואינטליגנטית, תסריט חכם ונשים מד-אי-מות, במיוחד ובעיקר בעיני עצמן.
