המתת חסד? כן לחמלה, לא לרצח
האדם מופקד על שמירת החיים, אך לא על סיומם - לכן זירוז מותו של אדם גוסס וסובל הוא רצח. אבל כשאדם עומד למות, אין לתת לו רפואה זמנית, שרק תאריך את חיי הסבל שלו
הרב בני לאו
פורסם: 10.01.12, 18:38
כנס "חמלה בסוף החיים", העוסק בהמתת חסד, לזכרו של עו"ד יהודה מצא יתקיים מחר ביוזמתה של בתו. גילי מצא זועקת בכאב אמת על ההתנגדות ההרמטית של מערכות הרפואה, המשפט והחקיקה לקידום חוק "מרשם המוות". כמי שליוותה את אביה עד אלי בור בחודשים ארוכים של ייסורים, היא תובעת ממדינה שחוקקה על דגלה את ערך "כבוד האדם וחירותו" לקדם את זכות האדם להשתחרר ממסע החיים ולאפשר לו לשלוט על היציאה מן העולם.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ממצא נדיר: חותם כשרות בצורת מנורה, בן 1,500 מכתב ההסדרניקים לגנץ: לא לכפייה החילונית
- הלפיד הצית להבות - ויצא לפוליטיקה/ לירון נגלר-כהן
כאבה של גילי מהדד וחודר ללבבות, אך אסור לו לחלחל באותה חומה בצורה ששומרת על דמותה של מדינת ישראל כמדינה שהיהדות משמשת מרכיב בזהותה. נאמר באופן גורף וכוללני: כל התערבות אנושית לזירוז מוות נחשב לרצח.
הפער הגדול בין עמדתה של גילי לעמדת האתיקה היהודית (וכמותה גם המוסלמית, הנוצרית, ההינדואית ועוד דתות רבות בעולם הגדול) היא שאלת הבעלות על החיים. גילי קובלת על כך שלא שאלו אותנו אם להיוולד אז שלפחות ישאלו אותנו איך ומתי למות. התשובה לקובלנותה נכתבה לפני 1,800 שנה על-ידי רבי אלעזר הקפר (משנה אבות פרק ד): "שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת".
התודעה המלווה את האדם היא שהחיים אינם שלו אלא באחריותו. כמו כל דבר הנמצא באחריות האדם – אין הוא מופקד אלא על שמירת החיים ובודאי לא על לקיחתם וסילוקם מן העולם. צעקתו של איוב למשמע מות כל בניו ובנותיו הפכה להיות המנון של אדם על שפת הבור של יקיריו (איוב פרק א): "וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ".
זהירות ממדרון חלקלק
גילי טוענת שזירוז המוות על-ידי הרפואה היא גאולה וחייבים לעודד אותה, בודאי כשהחולה ציווה על כך בזמן צלילותו. איני רוצה לעמוד במקום כאבה של גילי למשמע זעקות אב מיוסר, אך דווקא מריחוק המקום והלב החברה הישראלית חייבת לבצר את חומותיה כדי לא להיכשל באותו "מדרון חלקלק" ידוע, שראשיתו רחמים וסופו אכזריות כלפי כל מטרד העומד בדרכנו. כמה קצרה היא הדרך להריגת אנשים עם פיגור קשה שלכאורה אין ערך לחייהם. אחריהם יבואו אנשים הטפילים לחברה, מכורים ועבריינים סדרתיים הממלאים את תאי בתי הכלא ונופלים עול על הציבור. הדרדור לא נעצר בשום תחנה. אחריתו – מי ישורנו.לכן קביעתה הקצובה והחתוכה של התורה במילות "לא תרצח" אינה זקוקה לפרוש או לפרוט. לא תרצח כולל בתוכו כל פגיעה בכל אדם בכל מצב. גם אדם הגוסס ביסוריו נחשב לאדם והנוגע בו לזירוז מותו נחשב לרוצח. בשפה פחות משפטית נאמר שכל עוד הנר דולק, גם בהבהוביו האחרונים יש אור בעולם. כל מי שראה אדם, גם המיוסר ביותר, בעת שפקח עין אחת והתקשר במגע למאן דהוא, יודע מהו אותו חלון של הנשמה הבוקעת דרך האישונים.
ומכאן באנו לדבר על תפקידה של הרפואה. שבועת הרופאים מחייבת אותם לעסוק בריפוי ובהפחתת סבל. בשבועת היפוקרטס נאמר "לא אתן סם מוות לשום אדם גם אם יבקש זאת ממני ואף לא אציע לו זאת". זוהי המתת חסד אקטיבית, שהיא אסורה מכל צד שהוא. כל פעולה המקרבת את מותו של אדם, באופן אקטיבי – תחשב לרצח. גם "צוואה מחיים" לא משחררת את הרופא או מישהו אחר מאיסור זה. "אין שליח לדבר עבירה" ואין החיים רכושו של אדם שיכול לצוות על נטילתם.
המתת חסד פאסיבית
מן העבר השני נוקטת מסורת המשפט העברי בעמדה רכה מאד ביחס ל"המתת חסד פסיבית". בלשונם של מקורות חז"ל נחשב צעד זה כ"הסרת המונע". כשאדם נמצא בקצה החיים ומשהו חיצוני מונע מנשמתו לצאת מן העולם, מותר וצריך להסיר את ההפרעה כדי לאפשר לאדם לסיים את חייו בשקט. כל ניסיון להאריך את החיים באופן לא טבעי יחשב ל"מונע" וצריך לסלקו.הרב ח"ד הלוי שעסק לפני שלשים שנה בשאלת ניתוק ממכונת הנשמה מלאכותית (תחומין ב, תשמ"א) השווה את המקורות התלמודיים של "הסרת המונע" לניתוק מן המכונה, כשאין לחולה נשימה עצמית. הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של ארה"ב בדור הקודם, עסק בשאלת הארכת החיים על ידי התערבות רפואית, ופסק שבמקרה שנקבע בדיאגנוזה רפואית שהאדם עומד למות אסור לתת לו רפואה שתאריך ימיו אם אין בזה רפואה של ממש אלא רק הארכת חיים של סבל (אגרות משה חושן משפט חלק ב עג).
המשמעות המעשית היא שיש חובה לטפל בגוסס בכל דבר שהוא צורך טבעי כמו אוכל, שתיה וחמצן. מאידך אין שום חיוב להתערב באופן אקטיבי בטיפולים שאינם מרפאים אלא רק מעכבים את המוות. כאן נכנס השיקול של החמלה והצמצום של האגרסיביות הרפואית.
לא אאריך כאן בכל פרטי החוק של "החולה הנוטה למות", שבו מצדדת מצא, רק אומר שכשם שחובת הרופאים להציל חיים ולשמור עליהם, כך חובתם לצמצם את נוכחותם בזמן שהנשמה מבקשת להסתלק מן העולם. כשם שיקבלו שכר על פעולת ההצלה כך יקבלו שכר על הפרישה מהטיפול. לו יסתפקו הרופאים במצבי קצה אלו בטיפול משכך כאבים ויתנו לאדם להשתחרר מן העולם על פי טבעו, יהא זה שכרם.