עוד בערוץ היהדות - קראו:
"על אדם המחזיק במניות באופן ישיר או עקיף, חלה החובה לציין בשטר המכירה כי הוא מוכר גם את המניות שברשותו", נכתב. "בדיעבד, אם לא מכר את המניות, אזי מחמת הספק אין לאסור עליו את השימוש בהן לאחר הפסח".
הפוסקים במכון נחלקו לגבי מידת האחריות מול שווי המניות, או – במילים אחרות: מהי כמות המניות המינימלית ההופכת את בעליה לשותף בחברה. לדעת מרבית הפוסקים, נדרשת כמות מניות המזכה את האדם בזכות הצבעה באסיפת בעלי המניות. הם טוענים כי כל עוד אין לו השפעה כלשהי על הנעשה בחברה, המניה היא הלוואה אותה מלווה בעל המניה לחברה. לעומתם סבורים חלק מהפוסקים, כי כל כמות של מניות באשר היא, מגדירה את האדם כשותף בחברה.
מכירת החמץ היא נוהל שנקבע כדי לאפשר לבעלי עסקים ובתי חרושת למכור את כמויות החמץ הגדולות שלהם לגוי למשך הפסח, ובכך להימנע מלהפסיד ממון רב בכל שנה ושנה – וגם לא להיכשל בהחזקת חמץ ברשותם בפסח.
עם השנים התפשט המנהג גם לאנשים פרטיים, וכיום נוהגים הכל לבצע את "מכירת החמץ". רושמים את החמץ הנותר שלא רוצים לבערו אצל מי שמטפל במכירה: הרב, הגבאי או כאן – בקלות, במהירות ובקליק אחד. את החמץ שנמכר מצניעים במקום סגור ומסומן היטב, ובערב הפסח מעביר אותו "נציג המכירות" לגוי. לפי נוסח העסקה, במוצאי הפסח חוזר החמץ אוטומטית לרשות בעליו המקוריים.