שאלה של אמונה: אמא, למה נטשת אותי בשוק?

בגיל 18 גילתה אסתר לביא - נערה דתייה מרמת הגולן - כי שעות ספורות לאחר לידתה ננטשה בשוק המוסלמי של נצרת. ועל אף שהדחיקה את עובדת היותה מאומצת, שאלת השייכות לא הרפתה ממנה והולידה יצירה יוצאת דופן: "אני לא יכולה ללדת, אבל אני אמא שלך"

"האישה שילדה אותך, נטשה אותך". המשפט הזה הוא הבסיס לקורותיה של אסתר לביא, אמנית דתייה, שגילתה בגיל 18 כי סיפור חייה מתחיל בגיל ארבע שעות, בקרן רחוב בשוק המוסלמי של נצרת.

 

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >

 

• "מאז התאונה אני במאסר עולם"

 

לביא, היום נשואה ובעצמה אם לשתי בנות, לא דיברה על סיפורה עד לתהליך ארוך שעברה, ובמסגרתו עבדה על יצירה יוצאת דופן לעבודת הגמר במכללת "אמונה" שבה למדה: "אני לא יכולה ללדת, אבל אני אמא שלך". במשפטים קצרים ומחודדים היא פותחת את סגור לבה על פני פלקט גדול וצפוף, מלא בשאלות קשות וגם קביעות, הן שלה והן של מאומצים אחר, כשעל כולן חולשת המילה "מאומצת".  

 

"מעולם לא פגשתי באישה שילדה אותי, ומעולם לא התייחסתי כלפיה כאמא", היא מספרת. גם לנקודה שבה ננטשה, לא חזרה מעולם - ואת החלק הזה היא מעדיפה לזנוח בקרקעית התודעה, על אף שבמרוצת השנים הוא צף ועלה לא פעם.

 

"זה לא נתן לי מנוח"

בגיל חודשיים אומצה לביא על ידי משפחה דתית מרמת הגולן, ובגיל ארבע החליטו הוריה לחשוף את עובדת היותה מאומצת, אף שלא באמת הבינה, לדבריה, את המשמעות. "בגיל 12 עברתי גיור לחומרה, אבל ללא ספק חיי היו מדהימים ולא היה חסר לי דבר", היא מספרת.

 

 

בגיל 18 בשל לחץ חברתי, פתחה אסתר את תיק האימוץ כדי להבין למה ננטשה ומי הייתה אמה – אך הפתיחה הייתה חוויה טראומטית ביותר, שהיא לא ממליצה עליה, ובוודאי שלא בגיל הזה, הצעיר וה"לא בשל" לדבריה. "לא נמצאו עקבות לאישה שילדה אותי, חוץ מכך שנמצאתי באזור לא יהודי בשוק של נצרת", היא אומרת.

 

במשך שנים רבות הדחיקה את עובדת היותה מאומצת, אך בשלב מסוים "הרגשתי שאני צריכה להתמודד עם זה. התחושה שנטשו אותי לא הרפתה ממני; זרקו אותי בלי רגש. זה לא נתן לי מנוח".

 

את תהליך ההתמודדות התחילה בעבודה על יצירה שבמסגרתה ראיינה עשרות מאומצים, וגילתה שלכולם יש תחושות דומות. את משפטיהם העלתה על הכתב, כשהמטרה "להשתחרר. לפרוק. להוציא ולכאוב".

 

כאישה מאמינה מספרת לביא שהיא מאמינה שמה שהייתה צריכה לגלות כבר נכתב מלמעלה, על אף הכאב. וכשהיא מתבוננת על היצירה היא מוסיפה: "עכשיו אני יכולה להסתכל אחורה על חיי, להודות לבורא עולם על ששינה את גורלי - ולהוריי על כל החיים המלאים והשמחים שהעניקו לי".