מתנה מאלוהים: ילד מאומץ

לא אומרים אמא חורגת

כִּמְעַט כָּל הַיְּלָדִים נוֹלָדִים מֵהַבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּהֶם.

אֲנִי נוֹלַדְתִּי מִבֶּטֶן שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת. אֲנִי יֶלֶד מְאֻמָּץ.

גַּם מַתַּנְיָה, אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה, מְאֻמֶּצֶת, וְהִיא נוֹלְדָה מִבֶּטֶן שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת. אַחֶרֶת מֵאִמָּא שֶׁלָּנוּ, וְאַחֶרֶת מֵהָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה אוֹתִי.

אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלָּנוּ אִמְּצוּ אוֹתָנוּ אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְנוּ.

כְּשֶׁהָיִיתִי בְּגַן חוֹבָה אֵהוּד שָׁאַל אוֹתִי: ״נָכוֹן אִמָּא שֶׁלְּךָ הִיא לֹא אִמָּא שֶׁלְּךָ?״ וְעָנִיתִי לוֹ: ״בֶּטַח שֶׁהִיא אִמָּא שֶׁלִּי, אֲבָל נוֹלַדְתִּי מִבֶּטֶן שֶׁל אִשָּׁה אַחֶרֶת.״ וְאָז נֶטַע אָמְרָה: ״אָז אִמָּא שֶׁלְּךָ הִיא חוֹרֶגֶת,״ וְאָמַרְתִּי לָהּ: ״לֹא נָכוֹן, הִיא לֹא חוֹרֶגֶת בִּכְלָל.״

בֵּינְתַיִם כְּבָר קְצָת גָּדַלְתִּי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ דְּבָרִים שֶׁמַּתַּנְיָה עוֹד לֹא יוֹדַעַת.

עַכְשָׁו מַתַּנְיָה בְּגַן חוֹבָה, וּכְשֶׁאִמָּא וְאַבָּא לאֹ שׁוֹמְעִים, הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי: ״נְתַנְאֵל, אֲנַחְנוּ יְלָדִים חוֹרְגִים?״ אוֹ ״נְתַנְאֵל, לָמָּה לֹא נוֹלַדְנוּ מֵהַבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא?״ מַתַּנְיָה לֹא רוֹצָה שֶׁהַיְּלָדִים בַּגַּן יֵדְעוּ שֶׁהִיא מְאֻמֶּצֶת. לִי לֹא אִכְפַּת שֶׁיֵּדְעוּ. לִפְעָמִים אֲנִי אֲפִלּוּ מְסַפֵּר בְּעַצְמִי לִילָדִים חֲדָשִׁים וְלַמּוֹרוֹת.

מתנה מה'(איור: יערה בוכמן-נוטה)

אֲנִי כְּבָר שָׁאַלְתִּי אֶת אַבָּא וְאִמָּא הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת עַל אֵיךְ נוֹלַדְתִּי, וְלָמָּה הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה אוֹתִי לֹא יָכְלָה לְגַדֵּל אוֹתִי, וְלָמָּה ה׳ לֹא עָזַר לָהּ לְגַדֵּל אוֹתִי. אִמָּא וְאַבָּא תָּמִיד עוֹנִים לִי עַל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלִּי, גַּם אִם אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת אוֹתָהּ הַשְּׁאֵלָה הַרְבֵּה פְּעָמִים. כִּי לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹכֵחַ מָה שֶׁהֵם עָנוּ לִי כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן, וַאֲנִי שׁוּב רוֹצֶה לָדַעַת דְּבָרִים שֶׁפַּעַם כְּבָר יָדַעְתִּי.

וְאִם יֵשׁ שְׁאֵלָה שֶׁהֵם לֹא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבָה עָלֶיהָ, הֵם אוֹמְרִים לִי שֶׁהֵם לֹא יוֹדְעִים. לְמָשָׁל, אִם הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה אוֹתִי חַיָּה אוֹ מֵתָה. אוֹ, לְמָשָׁל, אִם נוֹלְדוּ לָהּ עוֹד יְלָדִים, וְאִם הִיא גִּדְּלָה אוֹתָם, אוֹ שֶׁהִיא נָתְנָה גַּם אוֹתָם לְהוֹרִים אֲחֵרִים. עַל הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלּוּ אַבָּא וְאִמָּא לֹא יוֹדְעִים לַעֲנוֹת.

בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי הֵם מְסַפְּרִים לִי אֵיךְ הֵם קִבְּלוּ אוֹתִי, גַּם כְּשֶׁאֲנִי לֹא שׁוֹאֵל. אֵיךְ הֵם בְּעַצְמָם מְאוֹד רָצוּ שֶׁיִּגְדַּל לְאִמָּא תִּינוֹק בַּבֶּטֶן, אֲבָל זֶה לֹא קָרָה הֲמוֹן זְמַן, וְהֵם הָיוּ עֲצוּבִים וְהִתְפַּלְּלוּ לַה׳ שֶׁיִּשְׁלַח לָהֶם תִּינוֹק, וּבֶאֱמֶת הֵם קִבְּלוּ אוֹתִי בְּמַתָּנָה מֵה׳ (שֶׁשָּׁלַח אוֹתִי עִם לֵאָה, אִשָּׁה שֶׁעוֹבֶדֶת

בִּלְהָבִיא יְלָדִים לְאַבָּא וְאִמָּא שֶׁלָּהֶם, וְלָכֵן הֵם קָרְאוּ לִי נְתַנְאֵל).

בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל מַתַּנְיָה הֵם מְסַפְּרִים לָהּ שֶׁכְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי בֶּן שָׁלוֹשׁ, הֵם קִבְּלוּ גַּם אוֹתָהּ מַתָּנָה מֵה׳ (שֶׁשָּׁלַח אֶת לֵאָה שׁוּב), וְלָכֵן הֵם קָרְאוּ לָהּ מַתַּנְיָה.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלִּהְיוֹת מַתָּנָה מֵה׳ זֶה טוֹב. ה׳ יוֹדֵעַ הֲכִי טוֹב אֵיזֶה יְלָדִים מַתְאִימִים לְאֵיזֶה אַבָּא וְאִמָּא. לִפְעָמִים הוּא שׁוֹלֵחַ אוֹתָם מֵהַבֶּטֶן, וְלִפְעָמִים הוּא שׁוֹלֵחַ אוֹתָם עִם לֵאָה.

אָז אֲנִי מַסְבִּיר אֶת זֶה לְמַתַּנְיָה, וַאֲנִי אוֹמֵר לָהּ: ״לֹא אוֹמְרִים ׳אִמָּא חוֹרֶגֶת׳, אוֹמְרִים רַק ׳אִמָּא׳״.