העידן המודרני נתן מהלומה של ממש למקצועות רבים, ואת אותותיו אפשר להרגיש בכל יציאה מהבית. הקניונים תפסו את מקומן של החנויות הקטנות שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הרחובות בערים והתפתחויות טכנולוגיות מהירות ייתרו את עבודתם של עובדים, שבעבר אי אפשר היה בלעדיהם. אבל חרף ההספדים - עדיין אפשר למצוא שרידים למציאות שפעם הכרנו. יצאנו לפגוש אותם.
ראובן קירשנר, בן 79, שען מחיפה. נולד בלטביה ולמד את המקצוע "אצל הדוד" מגיל 15. עלה לארץ ב-1957, עובד 40 שנה באותו המקום. היום מחפש קונה לעסק. "לא רציתי שהילדים ימשיכו במקצוע, הוא לא מודרני ואין פרנסה".
רבקה (85) ויהושע (90) אשכנזי, בעלי מעדנייה בשכונת פלורנטין בתל-אביב. עלו ב-1949 מבולגריה. כל בוקר באים באוטובוס מביתם שבחולון להכין סנדוויצ'ים לעשרות קליינטים קבועים. בתפריט: סנדוויץ' ביצה ואנשובי, סנדוויץ' גבינות, סנדוויץ' טונה - והמומלץ: סנדוויץ' מעושן.
"כשהתחלנו לפני 40 שנה, העסק היה מעדנייה", מספרת רבקה. "פעם היו פה מגוון של עסקים ובעלי מלאכה. היום אפשר לומר שאנחנו האחרונים שנשארו. בעלי היה מוכן לסגור כבר מזמן, אבל אני לא מוכנה. בשבילי להגיע לפה זה בריאות, העיקר להוציא את הראש מהבית".
יהודה בנאי, ממסגר, בן 70, יליד תל-אביב. במקצוע מעל 40 שנה, למד אותו מתוך אהבה לציור. "אני מתעסק עם זה בעיקר מאהבה, כי ב-10-15 השנים האחרונות זה לא כמו שהיה", הוא מספר. "לא פשוט להתפרנס מהתחום".
יוסף פדידה, בן 78 מחיפה, חייט חליפות. נולד בקזבלנקה שבמרוקו ועובד במקצוע מגיל 10, "אצל הצרפתים". עלה לארץ ב-1951 לקיבוץ ועבד בין היתר בחקלאות, לאחר שלושה חודשים עבר ללוד והחל לקנות מעילים אמריקאים ישנים, לפרום אותם ולהפוך אותם לפּתדרס - מעין וסטים שמכר אותם ב-7 לירות.
עד לפני 20 שנה היה לפדידה עסק גדול שהחזיק עשרה פועלים ברחוב חורי שבחיפה. מאז, העבודה צומצמה. "אני פה רק כדי להעביר את הזמן, בגילי מה כבר אפשר לעשות? כמה אפשר לטייל? כמה אפשר לשתות קפה? אז לפחות אם אני אוהב את המקצוע אני אתעסק איתו".
יעקב מונסה, דפס, בן 58, עובד ביפו. יליד ירושלים. למד את התחום כבר מגיל 6 והמשיך את העסק של אבא שלו, שהיה נכה צה"ל ונזקק לעזרתו. "זה מקצוע שמביא לבן אדם עצבים, לא משהו שאתה מאחל לקרובים שלך להתעסק איתו. מספיק שאני ואבא שלי התעסקנו בזה".
יחזקאל יעקב, לטש מתכות, בן 58 מתל-אביב, בה גם נולד. הוא דור שני לעסק - התחיל ללמוד ולעבוד במקצוע כבר בכיתה ח'. התגייס למג"ב ואחרי השחרור "נאלצתי לחזור לזה" עקב בקשת אביו לפני שנפטר.
"היום אני ממש מצטער שלא המשכתי במשטרה כמו שאר חברי", הוא מספר. "אין לי פנסיה ואני צריך להילחם פה כדי שהעסק ימשיך לנשום ושאני אצליח לשרוד".
אורסו ברנהרד, צורף, בן 83, עובד בתל-אביב. נולד ברומניה ומגיל 15 עבד בצורפות ("למדתי מלווינגר הצורף המפורסם"). יש לו בת יחידה שלא המשיכה במקצוע.
"עצוב אבל ככה זה", הוא אומר. "אני לא אהיה מיליונר מהעסק הזה. אני בא לכאן כדי לא להישאר בבית. לפה אם לא באים הקונים לפחות באים החברים. היינו הרבה חברים צורפים אבל חלק הלכו לעולמם וחלק פשוט כבר לא עובדים".
סיידר ארנולד, סנדלר, בן 70 מחיפה. יליד רוסיה, שם למד הנדסת בניין ועבד בהצלחה רבה. כשעלה בראשית שנות ה-90 לא הצליח למצוא עבודה בתחומו.
"ברוסיה היה כבוד למקצוע, אבל עמוק בפנים תמיד הייתי ציוני אז אני מקבל את המחיר", הוא מספר. "הבנתי שאני צריך לפרנס את אשתי והילדים אז מצאתי סנדלר שלימד אותי. עבדנו כשותפים, אחרי שנתיים הוא מת מהתקף לב". ארנולד לא קורא לעצמו סנדלר: "אני פה רק כי צריך להתפרנס. אשאר מהנדס בניין עד יום מותי".