אחת ולתמיד: איך מתגברים על חרדת טיסה

הם עולים על המטוס או מתיישבים ליד ההגה ומיד זה מתחיל: לחץ בחזה, מחנק, קוצר נשימה ואפילו גלי חום. חרדת טיסה ונהיגה עלולות לפגוע באופן קשה באיכות החיים. מוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מסביר מה הגורם לתופעה - ואיך תיפטרו ממנה

שי נולד לעסקים. חוש של יזם מולד גנטית. עוד בתיכון, במקביל להיותו תלמיד מצטיין, הקים "קפיטריה" בבית הספר והתפרנס בכבוד ממכירת סנדוויצ'ים לחבריו התלמידים. "התאהבתי בו אז", מעידה אסנת, רעייתו. "ידעתי שהשמיים הם הגבול בשבילו. חכם, חרוץ, שאפתן, גבר שרואה קדימה כמה צעדים. הוא היה הסטארט־אפ שלי. השקעתי במניית זהב בטוחה. פרפקציוניסט, קונטרול פריק, בולדוזר שהופך הר למישור".

 

עוד על חרדת טיסה:

צפו: הסימולטור שעוזר להתגבר על חרדת טיסות

9 עצות יעילות להתמודד עם חרדת טיסות

פחד מטיסות: זה עניין של מין ואפילו גיל

 

שי לא איכזב. אחרי שירות ביחידה קרבית ובמקביל ללימודי כלכלה ומנהל עסקים הוא הקים את החברה הראשונה שלו. תמיד זהיר ומחושב, "בשליטה", כהגדרתו, "לא קופץ מעל הפופיק" ולא לוקח סיכונים מיותרים. הוא מנהל ריכוזי, מעורב בכל פרט חוזי או עסקי. "אני יודע כל מה שקורה, וזה לא השתנה גם כשהעסקים התרחבו, הגעתי למחזורים של מיליונים והתחלתי להעסיק עשרות עובדים", הוא מספר.

 

פרט אחד על אודותיו יודע רק מעגל המקורבים: שי מסרב בתוקף לעלות על כבש מטוס. נמנע לחלוטין מטיסות. "אתה יודע מה זה בשבילי לשלוח איש מטעמי לפגישות בחו"ל בלי להיות נוכח? אילו תירוצים אני מתרץ. זה גורם לצד האחר לחשוב שאני מזלזל", הוא מספר. אסנת מוסיפה: "זה גם פוגע בחיי המשפחה והזוגיות שלנו. שנינו עובדים קשה מאוד וזקוקים לחופשות מנוחה. אני לא רוצה לנסוע עם חברה לחו"ל כמו אלמנת קש. רוצה לטוס עם בעלי. מגיע לו ולי".

 

בעיות בירח הדבש  

הכל התחיל, ונגמר, בטיסת ירח הדבש לפריז. "היינו זוג צעיר ותפרן. שי עבד בלילות כדי להעניק לי חוויה מיוחדת. כזה הוא; גדול מהחיים", מספרת אסנת. "הוא כבר טס קודם לכן ותמיד התלונן שטיסה היא סיוט עבורו. גם כחייל העדיף לנסוע באוטובוס לאילת".

 

יום הטיסה היה חורפי, סוער וגשום במיוחד. כבר בהגיעם לטרמינל בנתב"ג חש שי ברע, נאלץ לבקר תכופות בשירותים, שוב ושוב ביקש מרעייתו לבדוק אם מצחו אכן לוהט, כפי שהרגיש. "כל הזמן עברה לי בראש המחשבה 'אולי נוותר על הנסיעה? עדיף להישאר בבית מאשר להיות חולה בפריז', אבל פחדתי לומר את זה לאשתי הטרייה", הוא משחזר.

 

כששי חגר את חגורת הבטיחות במטוס הוא חש דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, מחנק וקוצר נשימה. גופו רעד והוא חש חום וקור לסירוגין. "עומד להקיא", אמר לאסנת תוך ריצה לשירותים. הוא שב ושינן פסוק שזכר מתפילת הדרך, אולם גם התפילה לא הקלה. הוא הרגיש שסוף העולם הגיע. המחשבות הציפו אותו: "מי ידאג להוריי? לכסף? למה אנחנו טסים יחד? לפחות אחד מאיתנו יכול היה להינצל".

 

שי ניסה להזכיר לעצמו שסטטיסטית, טיסה במטוס בטוחה בהרבה מאשר נסיעה במכונית. זה לא עזר. "הטיסה ההיא קיצרה את חיי בכמה שנים. כל הטיול חשבתי רק על זה שעוד מחכה לי טיסה חזרה לישראל", הוא מספר.

 

טראומה בנתיבי איילון

הבעיה של קרן משפיעה על חייה אפילו יותר. בעוד שרובנו טסים כמה פעמים בשנה, במקרה הטוב, לא להיות מסוגל לנהוג זו בעיה מגבילה מאוד.

 

בגיל 18 וחצי היא עברה טסט רביעי וקיבלה רישיון נהיגה. "נהגתי מצוין גם בטסטים הקודמים, אבל פשוט נלחצתי. כזו אני. תמיד לחוצה לפני בחינות ומקומות שבהם אני נמדדת", היא מספרת.

 

אחרי הצבא עבדה בפרך וחסכה שקל לשקל כדי לרכוש את המכונית הראשונה שלה, טרנטה יד שלישית, שאותה מירקה בקביעות בכל יום שישי. "רכב זה כמו רגליים", הסבירה לאמא שלה, בניסיון לשכנע גם אותה ללמוד נהיגה.

 

הכל היה טוב ויפה. נישואים, שלושה ילדים, תואר ראשון ותואר שני בהצטיינות, בית פרטי בפרברים. קרן התקדמה בחברה הבורסאית שבה עבדה עד שהפכה סמנכ"לית כוח אדם, תפקיד שחייב נסיעות בכל אזור גוש דן עם רכב החברה המפנק שסופק לה.

  

לפני כשנה, בעודה ממהרת להגיע בזמן לישיבת הנהלה לאחר פגישה עסקית שהתארכה, זה קרה. היא עשתה את דרכה בנתיבי איילון כשלפתע, בלי שום אזהרה, הרגישה שהיא מאבדת שליטה לגמרי. ליבה דפק, היא הרגישה לחץ בחזה, ידיה רעדו ורגליה לא הגיבו לרצונה. היא רצתה לפתוח חלון כי לא היה לה אוויר, הרגישה צורך לעצור בצד ולבקש עזרה. חוסר האפשרות להאט והיעדר אפשרות עצירה גרמו לה לתחושת מלכוד. היא נחלצה בעור שיניה, הגיעה בזמן לחניון החברה, ושם הקיאה. בישיבה לא הצליחה לתפקד, והביתה כבר חזרה במונית.

 

מאז, חוויית הנהיגה הפכה לסיוט. היא ניסתה עוד פעם-פעמיים, ואז החליטה שדי לה. בעלה והילדים מתקשים להבין מדוע היא, ה"כל-יכולה", לא מצליחה דווקא לנהוג.

 

הבעיה: חרדה מפני חרדה

שי וקרן הם אנשים מצליחנים והישגיים, שדבר לא עומד בדרכם. אולם אותן מעלות, המאפשרות להם להצליח, גם "מפילות" אותם: אותו בחרדת הטיסה ואותה בחרדת הנהיגה.

 

המנגנון פשוט: לגוף שתי מערכות עצבים. הראשונה, "רצונית", אחראית על תרגום רצונות שלנו לפעולות (למשל להניע את היד או לדבר). האחרת, "אוטונומית", פועלת באופן עצמאי. היא אחראית על פעולות הגוף הספונטניות, שמתבצעות מעצמן, כמו הנשימה, פעולת הלב ופעילות מערכת העיכול.

 

מערכת העצבים האוטונומית מחולקת לשתי מערכות: המערכת הפרה־סימפתטית, "האיש הטוב", והמערכת הסימפתטית, "האיש הרע". האחת מרגיעה, דואגת שהלב ידפוק 60 פעם בדקה, שהריאות ינשמו 20 פעם בדקה, שלא נזיע ונתרגש, שנהיה רגועים, שלווים ונינוחים. האחרת, תפקידה הפוך: להלחיץ, לגרום ללב לדפוק מהר ובחוזקה, לריאות לנשום מהר, להזעה, ללחץ בבטן ולתחושות מתח. פעילות זו נחוצה כדי לעורר את הגוף במצבי חירום, שבהם נחוצה תגובה מהירה ואקטיבית. היא פועלת במצבי הישרדות, שבהם האופציות הן Fight or Flight (להילחם או לסגת) - מצבי מלחמה.

 

מוליך עצבי הקרוי סרוטונין, שמופרש כל העת במוח, דואג לאיזון בין שני חלקי המערכת האוטונומית. במרבית הזמן שולטת המערכת הפרה־סימפתטית ואנחנו רגועים ונינוחים. מצבי החרדה מתאפיינים בירידה בהפרשת הסרוטונין, ואז המערכת הסימפתטית משתלטת ותסמיני החרדה מופיעים. הבעיה היא שאצל חלק מהאנשים המצב הזה פרוגרסיבי. עם הזמן החרדה שלהם רק מתגברת. בשלב הבא תופיע "חרדה מפני חרדה", ובהמשך - הימנעות מוחלטת מכל סיטואציה העלולה להכניס את האדם למצב חרדתי. המשמעות היא שאותו אדם יהיה מוגבל, ואיכות חייו תיפגע. לטיפול הוא יגיע רק כשיכלו כל הקיצים, וחבל, משום שהטיפול פשוט ביותר.

 

אצל הסובלים מחרדת טיסות או מחרדת נהיגה מתקיים מחסור בסרוטונין במרווח הסינפטי שבין הנוירונים במוח. טיפול בתכשירי SSRI, דהיינו קבוצת התרופות הנוגדות דיכאון־חרדה ואובססיה, יכול לעזור. בקבוצה זו תוכלו למצוא את התרופות ציפרלקס (Cipralex), ציפרמיל (Cipramil), פבוקסיל (Favoxil), סרוקסט (Seroxat), לוסטרל (Lustral) ופרוזאק (Prozac). לטיפול בתכשירי SSRI אין מתרגלים ואין מתמכרים. אחרי זמן מה, ורק בהוראת הפסיכיאטר המטפל - המינונים מופחתים בהדרגה.

 

דברים שחשוב לדעת

חשוב להתאים את הטיפול לאדם, לא את האדם לטיפול: לכל אחת מהתרופות יש פרופיל יעילות ופרופיל תופעות לוואי שונה. לדוגמה: הפרוזאק מתחילה להשפיע בתוך כשלושה־ארבעה שבועות. תחילה יכול להיגרם אפקט פרדוקסלי של התעצמות החרדה. היא מעוררת, מורידה תיאבון ומומלצת לשימוש בילדים ובנוער. סרוקסט מרגיעה, אך יכולה לגרום לעלייה בתיאבון וכתוצאה מכך לעלייה במשקל. גם היא, כשאר תרופות ה־SSRI, פוגעת ביצר המיני, עלולה לפגוע בזקפה וגורמת לעיכוב שפיכה (יתרון גדול לסובלים משפיכה מוקדמת). ציפרלקס, להבדיל, נקשרת לשני אתרים ברצפטור העצבי ולכן היא מתחילה להשפיע בתוך כשמונה ימים.

 

כל קבוצת ה־SSRI מאושרת לשימוש גם במהלך היריון. אז במה לבחור? אין תרופה "הכי טובה". יש הכי מתאימה לאדם המטופל, ואת ההתאמה יכול לעשות רק פסיכיאטר מומחה, אחרי ראיון שאורך כשעה. פסיכיאטר טוב יודע לשקלל את כל הנתונים והמרכיבים ולהמליץ על הטיפול האיכותי ביותר למטופל.

 

נדרש מינון בינוני של תכשירי SSRI: זה חשוב, כי במקרים רבים אנשים מקבלים את הטיפול הנכון, אך במינון נמוך מדי.

 

חשוב להתאזר בסבלנות: הטיפול מתחיל להשפיע לטובה רק כעבור שלושה שבועות, והיעילות מקסימלית רק כעבור שישה עד שמונה שבועות. את הטיפול מתחילים בבדיקה הדרגתית לקביעת המינון המתאים - ומעלים אותו אט־אט עד שמגיעים לאיזון הרצוי. בהתחלה ייתכנו תופעות לוואי כמו החמרה בתסמיני החרדה, עייפות, חולשה, יובש בפה, ירידה בחשק המיני, עיכוב שפיכה ואורגזמה ועוד.

 

במהלך החודש הראשון ישקול הפסיכיאטר המטפל להוסיף לתקופה קצרה בנזודיאזפינים, תרופות בעלות השפעה מרגיעה, כמו קלונקס (Clonex), במינונים נמוכים. לא מומלץ לנהוג תחת השפעת בנזודיאזפינים כי הם מעייפים.

 

אם קיימת הפרעת שינה כתוצאה מהחרדה ישקול המטפל הוספת SNRI סדטיבי (מרגיע), כמו רמרון (Remeron), שגם מפחית תופעות לוואי מיניות של SSRI. במקרים קשים יינתנו אף תרופות דוגמת סרוקואל (Seroquel) במינון נמוך מאוד. מדובר במייצב מצב רוח המשמש גם כתרופה אנטי־פסיכוטית. אלה יהפכו את הטיסה ל"חלום" של שינה.

 

יש אלטרנטיבות: אם יש רגישות לקבוצת ה־SSRI, שמונעת הסתגלות, ניתן לפנות לתכשירים מקבוצות אחרות כמו SNRI (תרופות המעלות סרוטונין ונוראדרנלין). האפשרויות הטיפוליות מגוונות, ושילובים של "קוקטיילים פסיכופרמקולוגיים" המותאמים אישית למטופל הפכו שכיחים. המטרה המרכזית היא יעילות מקסימלית תוך מזעור תופעות הלוואי האפשריות.

 

לשלב טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT): שישה שבועות מתחילת הטיפול התרופתי רצוי להתחיל טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, שבמהלכו ייחשף המטופל למושא החרדה. הסובל מחרדת נהיגה ייחשף לנהיגה הדרגתית בסדר עולה: מהקל אל הכבד. הוא והפסיכיאטר יכינו תוכנית נסיעות מבוקרת עם שלבים הכוללים מטרות ויעדים. רק אחרי שתתבסס הצלחה בכל מדרגת קושי יעבור המטופל למשוכה הבאה, הקשה יותר עבורו. בשניות הראשונות של הכחדת החרדה בכל שלב ייתכן שהוא עדיין יחוש תסמיני חרדה קלים, אולם אז יעצור הסרוטונין את כדור השלג, והמטופל יחוש הקלה.

 

לסובלים מחרדת טיסה יתוכננו טיסות כחודשיים לאחר תחילת הטיפול, תחילה ליעדים קרובים, ובהמשך ליעדים רחוקים.

 

הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי מתמקד בחשיפה הדרגתית לסיטואציה מעוררת הפחד (טיסה, נהיגה) ובמניעת התגובה החרדתית. לטובת החרדים מטיסות פועלות גם מעבדות הדמיה של טיסה, שבהן עובר המטופל חוויית טיסה וירטואלית - מההמראה ועד לנחיתה. ניתן לבצע את החשיפות תחילה בדמיון מודרך ורק אחר כך במציאות.

 

ומה עם שי וקרן? שניהם עברו טיפול. קרן שוב נוהגת ומרגישה עצמאית. שי טס כיום לכל מפגש עסקי בעולם ואפילו בילה ירח דבש שני בפריז, פיצוי על הטראומה של פעם. הוא גם למד להרפות מעט מהריכוזיות בעבודה, איכות החיים השתפרה - אבל גם הביצועים העסקיים.