בלי ג'אנק פוד מול הטלוויזיה
"הנושא נחקר, והוכח שיש קשר בין חוויית ההצלחה והאושר של אנשים בחיים לבין השאלה אם אכלו ארוחות משפחתיות בבתים שבהם גדלו." לכם כהורים זה אולי לא נראה הדבר הכי משמעותי בעולם, אבל למיכל דליות חשוב שתבינו למה אסור לוותר על ארוחת ערב עם הילדים
שיר־לי גולן, ידיעות אחרונות
פורסם: 03.02.14, 12:27
אנחנו מגיעים לשעות הערב רצוצים ומפורקים אחרי עוד יום של ריצה סביב הזנב הפרטי. הניסיון האינסופי לעמוד במטלות מלחיצות בעבודה, להשביע את רצון הבוסים, להספיק לאסוף את הילדים בזמן ולא לאחר להסיע אותם לחוגים, לקפוץ לסופר על הדרך כי המקרר ריק - לא משאיר אנרגיות לכלום. בטח לא להפקת ארוחת ערב איכותית, כזאת שתכנס את כל המשפחה סביב השולחן לאכילה בריאה ולשיחה מיטיבה. על ההנחות לעצמנו ולילדים, בדמות אכילת ג'אנק פוד מול תוכנית ריאליטי מזדמנת בטלוויזיה, אנחנו משלמים אחר כך, בינינו לבין הכרית, ברגשות אשם.
- השולחן המשפחתי כחוויה - ארוחה של ענקים
- אם לא תאכל את ארוחת הערב לא תגדל? לא בטוח!
- לחם קל! מאפים קלים לארוחת הערב
- יש לכם 10 דקות? כך תכינו ארוחת ערב מושקעת
"הדיון בנושא היעלמותה של הארוחה המשפחתית מתקיים כבר קרוב 15-ל שנה, כשהבנו שהשינויים במבנה המשפחתי, הנטייה למתירנות עם הילדים והרצון 'לזרום' איתם והעובדה ששני ההורים עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית גרמו לכך שהמוסד הזה פשוט נעלם," אומרת מיכל דליות. גם לגברת הראשונה של חינוך הילדים בישראל ברור עד כמה מדובר באבידה קשה, והיא גם יודעת להסביר במדויק מדוע יש להשיב עטרה ליושנה ומהר: "הנושא נבדק ונחקר והיום ברור ומוכח מחקרית שיש הלימה בין חוויית ההצלחה של אנשים בחיים, במדדים כמו אושר, סיפוק, יזמות, קידום אישי ,'וכו לבין קיומן או אי-קיומן של ארוחות משפחתיות בבתים שבהם גדלו." כן, בדיוק מה שאתם שומעים. השעה הזו בערב, שבמהלכה מכינים את הארוחה המשפחתית, יושבים כולם סביב השולחן וממש אוכלים ביחד, תוך שיחה והתעניינות אמיתית האחד בשני, הם שיקבעו עד כמה הילדים שלנו יצליחו בחיים.
"לצערנו, ככל שההורים עסוקים יותר, הזמן המשותף עם הילדים נהיה פונקציונלי, זמן של בירורים לגבי הכנת שיעורי הבית, התכוננות למבחן .'וכו נקודות המפגש בין הורים לילדים הן בודדות וקצרות, וכשהילדים אוכלים מול מסכים או בחדריהם אין להורים הזדמנות להעביר מסרים, לשבת עם הילדים ולשוחח איתם ולא עליהם. הוויתור הזה על מפגש אמיתי, על היכולת להסתכל בעיניים, יוצר ניתוק מצער."
מיכל דליות ובעלה ברוך, עם בתה שני, חתנה עופר והנכדים יוני ואיתי בארוחת ערב (צילום: אבי רוקח)
אז גם לדבר ולא רק לאכול, נכון?
"בהחלט. ארוחת הערב היא ה-זמן לדבר, ולכן ההורים צריכים להתעקש על קיומה, ולהעביר מסר ברור לגבי חשיבותה. משפחה שמצליחה להיפגש סביב השולחן פעמיים באמצע השבוע ופעם נוספת בשבת יוצאת נשכרת."
ואיך משכנעים מתבגרים סרבנים להצטרף לארוחה המשפחתית?
"בסבלנות ובכנות," אומרת דליות. "אם השיחה תהיה אישית ונעימה, סביר מאוד להניח שגם מתבגרים סרב - נים יתרצו ויבואו מרצונם לשולחן, כי גם הם מחפשים את הקשר הזה. וגם אם הם מסרבים — לא צריך לפחד להתעמת איתם. לא ממקום של כעס, אלא ממקום של בקשה וכבוד. אפשר לומר למתבגר 'מאוד חשוב לי שתשב איתנו, אנחנו בקושי רואים אותך, תקדיש לנו עשר דקות, אנחנו באמת רוצים שתהיה .'איתנו כי לפעמים המתבגרים זקוקים להוכחות שהם חשובים, שאנחנו מתעקשים עליהם ועל נוכחותם, ובלי ההתעקשות הזאת הם מקבלים מסר שוויתרנו עליהם. צריך כמובן לדעת להתגמש לטובת דברים חשובים כמו הפעולה בתנועה, מפגש חברתי או מבחן, ובמקרים כאלה בהחלט יש מקום להזיז את שעת הארוחה במידת האפשר או להחליט שדוחים אותה ביום. אבל לא לוותר עליה."
אגב, גם אם אחד ההורים חוזר מהעבודה מאוחר, זו לא סיבה לוותר על הארוחה המשותפת, אומרת דליות. אפשר וצריך לשבת לאכול בלעדיו, בהנחה שהוא כן חלק מהארוחות בשישי בערב ובשבת בצהריים.
לדבריה, במשפחות שבהן הפרשי הגילים בין הילדים מקשים על מציאת שעה אחת שתתאים לכולם, כדאי לגייס את שיתוף הפעולה של הגדולים יותר, לבקש את עזרתם. להזכיר להם כמה חשובה תרומתם לאחיהם הקטנים ולמשפחה כיחידה, כמה צמאים הקטנים להכיר את אחיהם הגדולים ואיזה ערך מוסף יש לזה בעיני ההורים. במידת הצורך אפשר לציין שמדובר בהקרבה קטנה יחסית - כמה דקות, כמה פעמים בשבוע. זה הכל. דליות : "לכל ההורים שמתלוננים שהילדים לא מספרים להם שום דבר, אני אומרת: הזמן שבו יושבים ואוכלים יחד ארוחת ערב הוא המפתח לשיתוף. וההורים צריכים לתת בעצמם דוגמה אישית. זה אומר שבמהלך ארוחת הערב אנחנו נשמע על הפקק שהיה בדרך מהעבודה וגרם לאמא לחשוש שתאחר לילדים, על סבתא שמרגישה לא כל כך טוב, על העיניים שכאבו לאבא אחרי יום שלם מול המחשב במשרד, על הקולגה שאיכזב או על החלום הנעים שמישהו חלם. ובלי לצפות לשיתוף מיידי מצד הילדים, בבקשה, אבל זה יעזור להם להיפתח. שיתוף זאת שפה וכמו כל שפה אחרת, נדרש הרבה תרגול כדי ללמוד אותה. ילדים לא יודעים לשתף אם לא לימדנו אותם. והדרך לעשות את זה היא לתת דוגמה, לספר לילדים מה קרה לנו, ההורים, במשך היום, גם אם נדמה לנו שזה ישעמם אותם. כל מיני דברים שקרו בעבודה או בדרך יכולים להפוך לסיפורים קטנים כאלה, שמהם ניתן להעמיק ולדבר גם על רגשות. אבל צריך ללמוד לדבר עם נקודה בסוף המשפט ולא לצפות מהילד שיחזיר לנו מיד בשיתוף משלו. הוא צריך לשמוע שיתופים כאלה המון פעמים עד שילמד לעשות את זה בעצמו. וזה יקרה." זה לא יותר מדי ציפיות מאקט פשוט של ארוחת ערב?
"זהו, שארוחת הערב המשפחתית איננה אקט חינוכי או אירוע לפתרון בעיות לוגיסטיות של הבית — היא ממש השקעה בעתיד הילדים. בעידן ה'אני' שבו אנחנו חיים היום, כשכולם מאוד מקדשים את האינדיווידואל, וזה בסדר, הארוחה הזאת היא הזדמנות למשהו אינטימי, ביחד, 'שלנו' כמשפחה. אם ההורים באמת מבינים את החשיבות — ההתעקשות והנחישות שלהם יעשו את השינוי כיוון שהשיחה סביב ארוחת הערב המשפחתית היא הדבר החשוב בארוחה הזאת, כמובן לצד האפשרות לראות אם הילדים אוכלים או לא ולהטמיע הרגלי אכילה בריאים ונכונים."