פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
בפסק הדין של בית משפט השלום נקבע כי אף שלשב"ס חובת זהירות כלפי העציר, הרי שאינו יכול לצפות את כל הסכנות מראש ולא תמיד יש בידיו מידע קונקרטי המתייחס למצוקתו הנפשית.
בפסק הדין צוין גם שהמנוח ריצה מאסר בין 2003 ל-2007, ומתיקו האישי לא עלה שסבל ממצוקה נפשית כלשהי. משכך, דחה בית משפט השלום את התביעה, ובני המשפחה ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים. לטענתם, קליטת המנוח בבית המעצר נעשתה בחוסר מקצועיות ולא ניתנה כל התייחסות למצבו הנפשי.
בשב"ס טענו כי פעלו בהתאם לפקודות הקבע של נציבות שירות בתי הסוהר, ואף ערכו לאסיר ראיון קליטה ובדיקה רפואית על ידי חובש.
בערעור דן השופט כרמי מוסק, שקבע שטופס ראיון הקליטה שנערך למנוח מעלה כי התעורר חשד לגבי מצבו הנפשי של המנוח אצל קצין המשמרת, ואף צוין בו כי יש לעקוב אחר הסתגלותו למעצר.
לדברי השופט בשב"ס לא זימנו את הקצין להעיד וגם לא צירפו את טופס הראיון לראיות ההגנה.
על כן נקבע ששב"ס לא הצליח להראות שאכן ננקטו כל האמצעים המתבקשים לגבי המנוח. השופט מוסק ציין ששב"ס היה מחויב לנקוט פעולה כלשהי אחרי חוות דעתו של קצין המשמרת, ומשלא עשה כן, הרי שהתרשל בהתנהלות כלפי העציר.
הערעור התקבל בהרכב של שלושה שופטים - כולל השופטים יורם נועם ומשה בר-עם - והטיל על שב"ס את האחריות המלאה למותו של המנוח. התיק הוחזר לבית משפט השלום לשם קביעת גובה הפיצויים, ושב"ס חויב בהוצאות משפט בגובה 20 אלף שקל.
לפי עו"ד ברק ארד העוסק בדיני נזיקין, אחראי שירות בתי הסוהר כלפי העצירים האסירים המוחזקים על ידו וכלפי בני משפחותיהם: "במקרה הזה שב"ס התרשל. למרות החשש שהתעורר אצל מי שראיין את העציר המנוח, לא ננקטו פעולות למניעת הסיכון. נכון עשה המחוזי כאשר העביר את נטל ההוכחה על כתפי שירות בתי הסוהר, ולא אפשר לו לחמוק מאחריות בדרך של הסתרת מידע".