חקלאים גורשו מקרקע שהופקעה לפני 60 שנה

בשנות ה-50 הפקיעה המדינה קרקע חקלאית בשרון לצרכים ביטחוניים. מאז היא לא השתמשה בה, עד שלפתע נזכרה בה וגירשה את החקלאים

בשנות ה-50 הפקיעה המדינה קרקע באזור השרון צרכים ביטחוניים, אבל מאז ועד תחילת שנות ה-2000 היא אפשרה לבעליה הקודמים להמשיך לעבד אותה. ב-2004 החליטה המדינה שהיא מעוניינת בקרקע, ודרשה את פינוי בני המשפחה שגרו ועבדו בה. הם פנו לבג"ץ שאמנם דחה את עתירתם, אבל לאחרונה הורה למדינה למצוא פתרון צודק לגדיעת מטה לחמם.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

• "רצחתי את גרושתי וחמותי בגלל המלחמה"
• קניון רמת אביב יחזיר מיליונים לעיריית ת"א
• הלכו 150 אלף דולר: המאכער איבד את הכסף
• טכנאי נפל מהמזגן. סך הפיצוי: 2.69 מיליון ש'

 

עם הדרישה לפינוי ב-2004 סירבה המשפחה לעזוב את השטח ופתחה בהליכים משפטיים שונים, אך אלו העלו חרס.

 

בדצמבר 2009 עתרה המשפחה לבג"ץ בבקשה לבטל את ההפקעה בטענה שאינה חוקית כיום ואף לא הייתה חוקית בשנות ה-50. עוד נטען שהמדינה לא השתמשה בקרקע במהלך השנים, מה שמעיד על כך שההפקעה כלל לא הייתה נחוצה, או לכל הפחות, מטרתה נזנחה ולכן יש להשיב את הקרקע לידי בני המשפחה.

 

ממסמכים שאותרו על ידי המדינה עלה שעוד ב-1954 היא ניהלה מו"מ עם בעל הקרקע בכל הנוגע לפיצוי בגין ההפקעה, אך מסיבות לא ברורות המו"מ לא הושלם. בנוסף, העובדות הנוגעות לתקופת הזמן הסמוכה להפקעה - וכן ההיסטוריה של המשך ההחזקה בקרקע - נותרו מעורפלות, בין היתר בשל חלוף הזמן.

 

המדינה טענה שהעיקרון של השבת הקרקע לבעליה לא חל מאחר שחלפו יותר מ-25 שנה מאז ההפקעה. עוד טענה, שהעתירה הוגשה בשיהוי רב ובשל כך נגרם לה נזק ראייתי.

 

זיקה פיזית לקרקע

השופטת דפנה ברק ארז קבעה שעובדי הציבור שעסקו בזמנו בהפקעת הקרקע אינם ניתנים לאיתור וייתכן שאף אינם בין החיים, ועל כן מנע השיהוי שבו הוגשה העתירה את האפשרות להתמודד עם טענות העותרים.

 

לפי השופטת, תקיפת ההפקעה תתאפשר רק במקרים שבהם העותרים יוכיחו שלא התקיימו התנאים להפקעתה, או שהקרקע לא נדרשה באותם ימים לצורכי פיתוח, התיישבות וביטחון. משלא צלחו העותרים בהוכחת טענותיהם, החליטה השופטת ברק ארז לדחות את העתירה.

 

השופטת הודתה שהתוצאה אינה קלה בשל העובדה שהעותרים שמרו לאורך שנים רבות על זיקה פיזית לקרקע, שמשמשת מטה לחמם. מצד שני, לפחות חלק מהקרקע המופקעת אינה מיועדת כרגע לשימוש מוגדר, ולכן בנסיבות אלה טוב תעשה המדינה אם תשקול פעם נוספת את מתכונת הפיצוי לעותרים ואת האפשרות להותיר בידיהם חלקות קרקע שאינן דרושות לשימוש ציבורי, או אפילו לאפשר להם להמשיך בעיבוד הקרקע.

 

השופטים אסתר חיות ואליקים רובינשטיין הצטרפו לפסק הדין, והשופט רובינשטיין ציין כי המדינה הביעה נכונות לחדש את התקשורת בין העותרים לרשות מקרקעי ישראל על מנת לסייע להם, והביע תקווה שהדבר יעלה יפה.

 

לדברי עו"ד עמיחי זילברברג, העוסק בדיני מקרקעין, יכול אזרח שהופקעה ממנו קרקע לעתור בנסיבות מסוימות, בין אם הרשות לא עושה במקרקעין שימוש למטרה לשמה הופקעו או כאשר תם הצורך הציבורי בהם: "לאור עליית קרנן של זכויות היסוד של האזרח ובכללן זכות הקניין, קיימת נטייה של בית המשפט, יותר מאשר בעבר, להיעתר ביתר קלות לעתירות לביטול הפקעות במקרים שבהם התברר כי אין עוד צורך ציבורי במקרקעין או כאשר הרשות לא משתמשת במקרקעין למטרה שלשמה הופקעו".

 

• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד עמיחי זילברברג עוסק בדיני מקרקעין
• המגיב לא ייצג בתיק
• ב"כ העותרים: עו"ד יהודה רסלר
• ב"כ המשיבה: עו"ד תדמור עציון