פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
התובע, אז בן 41, הגיע באפריל 2008 לבית החולים שותת דם לאחר שנחתך עמוקות מזכוכית בשורש כף היד. בניתוח קובעה ידו באמצעות שני תילי מתכת, שאותם היה על הצוות הרפואי להוציא בטווח זמן של שבועות ספורים. אלא שדבר הקיבוע לא אוזכר במכתב השחרור, כך שהרופאה שטיפלה בו לאחר הניתוח לא ידעה על קיומם.
למעשה, הדבר התגלה רק מספר חודשים לאחר שחרורו, בשל תלונותיו החוזרות ונשנות על נפיחות ועל כאבים עזים. בשלב מסוים הפנתה אותו הרופאה שניהלה את המעקב לצילום רנטגן, שהראה כי בגופו נמצא גוף מתכת. ואולם, הרופאה הוציאה מידו רק תיל אחד והתיל השני מעולם לא נמצא.
בעקבות השתלשלות אירועים זו, הגיש החולה תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים, הרופא שחתם על מכתב השחרור ורופאת המעקב. הוא טען שאילו הרופאה שניהלה את המעקב לא הייתה מתעכבת בהפניה לצילום, ייתכן שמצבו לא היה מחמיר עד כדי 40% נכות, כפי שקבע מומחה מטעמו.
גם הנתבעים צירפו חוות דעת מומחה, שלפיה התובע נותר עם נכות של 20% בלבד, שברובה נגרמה מעצם התאונה. לפי המומחה, העובדה שהתיל נשאר במקומו כשלושה חודשים לא תרמה באופן כלשהו לנכות התובע, ובוודאי שלא גרמה לכך.
לנוכח הפערים בין חוות הדעת מינתה השופטת ד"ר איריס סורוקר מומחה מטעם בית המשפט. זה אישר ששיעור הנכות של התובע עומד על 20%, והבהיר שלפי הפרקטיקה המקובלת היה על הרופאים להוציא את הקיבוע תוך שלושה עד שישה שבועות ולבצע צילומי מעקב.
השופטת סורוקר קבעה, כי השמטת המידע על הקיבוע ממכתב השחרור הוא כשל משמעותי שהשפיע על אופן הטיפול והמעקב אחר מצבו של החולה. עם זאת, לשיטתה, למרות המידע החסר שבמכתב השחרור, הרופאה הייתה צריכה להפנות את התובע לצילום הרבה לפני שבוצע בפועל.
נקבע כי שני המחדלים הביאו יחד למצב שהותיר בגופו של התובע תילי מתכת במשך כמה חודשים והוביל להיעלמות אחד מהם. על פי השופטת, אין ספק שהטיפול הלקוי הוא שפגע בסיכויי ההחלמה של התובע ותרם לנכותו. עם זאת, בהתחשב בגילו והיותו מעשן כבד, לא ניתן היה לצפות החלמה מלאה גם בתנאים אידיאליים.
לבסוף נפסקו לתובע פיצויים של 209 אלף שקל, בין היתר בגין הוצאות רפואיות, פגיעה באוטונומיה וכאב וסבל. הנתבעים חויבו גם בשכר טרחת עו"ד של 23.6% מסכום הפיצוי ובהוצאות משפט.