העו"ד התרשל – הגרוש איבד את חלקו בדירה

הסכם ממון שעליו חתמו בני זוג שנפרדו פתח סאגה משפטית ארוכה סביב סעיף שלא עמד בדרישות חוק הירושה. העו"ד ישלם יותר מ-60 אלף דולר

עו"ד אורי צפת פורסם: 05.05.15, 23:16

בעקבות הסכם ממון רשלני שהכין עורך דין גילה גבר גרוש שלמעשה ויתר ללא תמורה על חלקו בדירה המשותפת לו ולאשתו לשעבר. זאת כיוון שתנאי חשוב שדרש הבעל לא יכול להתקיים מבחינה חוקית. הסוגיה פתחה הליך משפטי ארוך ומורכב: בתחילה נדחה הבעל בבית משפט השלום, אולם ערעור שלו למחוזי בחיפה התקבל, ושם נקבע שעורך הדין התרשל והוא חויב לפצות את הבעל ביותר מ-60 אלף דולר. עורך הדין ביקש לערער על כך, אולם לאחרונה אישר בית המשפט העליון את הקביעה.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

בני הזוג התגרשו ב-1996 וחתמו על הסכם ממון, שלפיו ויתר הבעל על זכויות בשווי של 60 אלף דולר בשליש מהדירה המשותפת. בתמורה התחייבה האישה לנסח צוואה שבמסגרתה תוריש לילדים המשותפים את כל הזכויות בדירה הזו או בכל דירה שתרכוש במקומה.

 

לימים התחתנה האישה בשנית, מכרה את הדירה ורכשה דירה חדשה יחד עם בעלה החדש. על רקע זה ביקש הגרוש להבטיח שהאישה תצווה לילדים את שהבטיחה, אולם היא הסבה את תשומת לבו לכך שההתחייבות בהסכם הממון לא עומדת בדרישות חוק הירושה, הקובע שהסכם שבו אדם מתחייב לוותר על ירושה בעודו בחיים – בטל. מסיבה זו גם נדחתה תביעה שהגיש הגרוש נגד האישה לקיום התחייבותה.

 

הגרוש, שהבין שהוחתם על הסכם ממון בעייתי, הגיש לבית משפט השלום בחדרה תביעת רשלנות מקצועית על סך 500 אלף שקל נגד עורך הדין שערך את ההסכם. תביעתו נדחתה אך ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל.

 

המחוזי – שאישר כי הוראות חוק הירושה מבטלות את ההתחייבות – קבע כי עורך הדין היה מחויב לקבוע מנגנון להבטחת ביצוע התחייבות האישה. נקבע שגם אם האישה ערכה צוואה כפי שהבטיחה, העובדה שהיא יכולה לשנות אותה מתי שתחפוץ אינה מאפשרת לוודא שתמומש ההתחייבות כלפי הבעל לשעבר – שוויתר בתמורה על חלקו בדירה. בסיכומו של פסק הדין חויב עורך הדין לשלם לבעל סכום השווה בערכו ל-60 אלף דולר בצירוף הפרשי הצמדה והוצאות משפט.

 

עורך הדין הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וטען שהקביעה שהסכם הממון לא ניתן לאכיפה בשל הוראות חוק הירושה מעוררת שאלה משפטית רחבה. לשיטתו יש לפרש את חוק הירושה באופן שלא ישלול הסכם ממון בין בני זוג. לדבריו, לאחר שההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני, קביעת המחוזי כי ניסוחו היה רשלני משמעה אי-כיבוד של ערכאה שיפוטית מוסמכת.

 

לבסוף טען כי החלטת המחוזי גורמת לעיוות דין חמור כשהיא מעשירה את הגרוש שלא כדין, ומותירה את עורך הדין חשוף לתביעה גם מצד ילדיו, מאחר שנקבע כי הם הניזוקים מההסכם בפועל.

 

שופט העליון מני מזוז דחה את בקשת רשות הערעור וציין כי המחוזי התבסס על כך שההסכם לא ביטא כראוי את רצון הגרוש ולא כלל מנגנון להבטחת התחייבות האישה, ולא רק על העובדה שחוק הירושה מנוגד לה.

 

על כן, גם אם נצא מנקודת הנחה שהוראות חוק הירושה לא שוללות את תוקפו של הסכם הממון, היעדר מנגנון שיבטיח את אכיפת התחייבות האישה מוביל לתוצאה שוויתור הגרוש נעשה למטרה אחרת מזאת שאליה התכוון.

 

לכל הפחות, הוסיף השופט מזוז, אם עורך הדין סבר שלא ניתן לעגן את התחייבות האישה באופן מספק, היה עליו להסביר זאת לגרוש. משלא עשה זאת, בדין קבע המחוזי שהתרשל.