"בחזרה למחר": הדמיון הפך לבידור תאגידי

העולם העתידני שיצרו דיסני ב"בחזרה למחר" דומה לטיסה קצרה בתרמיל ריחוף - פרץ האנרגיה הראשוני מרגש, אבל מהר מאוד מגיע קרטוע ונחיתה מאכזבת. איפה החזון שהיה שם פעם? נשאר כנראה על רצפת חדר העריכה

וולטר אליאס ("וולט") דיסני הוא לא רק האבא של מיקי אלא גם איש החזון של מה שהוא כינה "אבטיפוס ניסיוני לקהילה של העתיד" או בקיצור הלועזי: EPCOT. הפארק, שנפתח ב-1982, 16 שנים לאחר מותו של דיסני, מהווה עדות לקשר העמוק במחשבתו בין טכנולוגיה ואוטופיה. השאיפות של דיסני לא התמצו בבידור להמונים, אלא ניסו לעורר השראה באמצעות מודל של מערכת חברתית-טכנולוגית הפועלת באופן מושלם, הרמוני, מחנך ומבדר.

 

עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:

• פרחים לאנה

איימי

ניו יורק סיפור אהבה

מקס הזועם

 

 

27 שנים לפני EPCOT הוקם בדיסנילנד בקליפורניה המתחם הראשון של "עולם המחר" ("Tomorrowland") - רמז ראשון לגבי היקף שאיפותיו של דיסני בתחום העתידנות. "בחזרה למחר" (השם העברי שניתן לו) הוא גם סרט חדש בבימויו של בראד בירד יוצר "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו-"רטאטוי". במתכונת של "הפיראטיים של הקאריביים", זהו ניסיון לעבד מתקן (או מתחם, במקרה זה) בפארק שעשועים של דיסני לזיכיון פנטזיה עשיר תקציב עם תקווה לפרקים עתידיים רבים.

על פניו נראה שזהו חיבור מבטיח בין הבימאי, והאידיאלים שאותם חותר (או מתיימר) הסרט לייצג. בפועל התוצאה מאכזבת קשות. ניתן לדמות את הסרט ל-Jet Pack ("תרמיל ריחוף") – אותו מכשיר נישא על הגב המאפשר ריחוף לפרקי זמן קצרים. ה-Jet Pack משמש בסרט כדימוי עבור הגיבור הצעיר, הבונה אחד כזה, וחלומותיו לגבי העתיד. אך, כמו במכשירים מסוג זה, פרץ האנרגיה הראשוני של הסרט מתחיל לקרטע, ומסלול התנועה העלילתי מזגזג באופן מסוכן עד הנחיתה הגובלת בהתרסקות.

"בחזרה למחר" מתחיל בדרך המבהירה כי יש כאן פרזנטציה. פרנק ווקר (ג'ורג קלוני) מנסה להציג אותו, בזמן שקול נשי צעיר, קולה של קייסי ניוטון (בריט רוברטסון), נוזף ומקניט אותו מהצד. זוהי סיטואציית המסגרת שאיתה מתחיל ומסתיים הסרט, ובאמצעותה הוא חושף עצמו באופן ישיר כמקדם אידיאל אוטופי לצופים הצעירים. למרות הניסיון להציג זאת בצורה "רעננה", יש כאן פעולה מגושמת של "סרט מסר". בין נקודת הפתיחה והסיום הסרט יסתבך בניסיונו להגדיר מסר זה.

 

בתחילת שנות ה-60, פרנק הצעיר (תומס רובינסון) מגיע לתצוגת היריד העולמי בדיסנילנד בשאיפה להשתתף בתחרות בה יציג את "המצאתו" - Jet pack שבנוי על בסיס שואב אבק. הוא מתגלה ע"י מגלת כישרונות מהעתיד: ילדה בת גילו שנקראת אתנה (ראפי קאסידי), ושמובילה אותו דרך מתקן בפארק לתוך הטריטוריה הקסומה של עולם העתיד - עיר שנראית כמו גילום של חלום מושלם על עתיד טכנולוגי כפי שהיו מדמיינים אותו בארה"ב של שנות ה-50.

מכאן הסרט עובר למהלך מקביל ומפורט הרבה יותר המתרחש 45 שנים מאוחר יותר, בעולם שהפך לפסימי. קייסי ניוטון היא בתו של מהנדס בנאס"א שמתקן השיגור בו הוא עבר עומד להיסגר. פעולה זו המייצגת את נסיגתה של ארה"ב מחלום הקידמה הטכנולוגי עבור כל המין האנושי, מקוממת את הצעירה הנמרצת וגורם לה לפעול בדרך מרדנית המובילה למעצרה. גם כאן אתנה נמצאת, במראה שלא השתנה עם חלוף השנים, והיא שמה בין חפציה של קייסי סיכה שהנגיעה בה מקפיצה אותה למראה של עולם מקביל שבאופק שלו נמצאת עיר העתיד.

המהלך העלילתי, שאותו אמנע מלפרט יתר על המידה, מוביל אותה לפרנק. מתברר שהוא כבר מזמן לא בעיר העתיד, אלא נזרק משם בנסיבות שיתבררו בהדרגה. יש רובוטים רעים, בצורת בני אדם מגוחכים יותר או פחות, שמגיעים מגרסא של עיר העתיד ומאיימים על קייסי, ואחר כך גם על פרנק. מה קרה לעיר העתיד בשנים שחלפו מאז שפרנק היה בה? מה קרה לאמונה האמריקאית בדבר האופק הזוהר אליו תביא אותנו הטכנולוגיה? מה קרה לחזון של דיסני?

לפחות על השאלה האחרונה ניתן לענות. מה שקרה הוא החלפת הדמיון בבידור תאגידי. חרף נוכחותו של ברד בירד כבימאי ותסריטאי (יחד עם דיימון לינדולף - אחד הרעות החולות של סרטי הפנטזיה העכשוויים), התסריט נותר כה מבולבל עד שההיגיון העלילתי שהוא מציע לגבי "המשבר" ו"פתרונו" נותר לא לגמרי ברור.

 

לא ניתן להתעלם מכוונתו החיובית של הסרט לשמש נוגדן לכמות הבלתי סבירה של סרטי דיסטופיה לטף בקולנוע האמריקאי העכשווי. הוא מתייחס באופן מפורש לכוונות אלו באמצעות רצף דימויי מורים המציגים את החזון הקודר של טקסטים דיסטופיים ידועים. אבל, תוהה הגיבורה (ואיתה גם הסרט), אם יש בעיה - אקולוגית, חברתית, טכנולוגית - מדוע לא להאמין שאפשר לתקנה? "בחזרה למחר" מנסה להיות מגדלור מעורר השראה לגבי עתידו של המין האנושי. בפועל יש בו לא יותר מסקיצה מבולבלת של חזון אוטופי, הבטחה לבידור המגולמת במתקן שעשועים שאליו מנסים לשכנע אותנו לקנות כרטיס.