האתגר של ליבוביץ': אחריות האדם על אלוהים

פרופ' ישעיהו ליבוביץ' הזהיר כי האלהת האדם והמדינה צומחת כתחליף לעבודת האל ותגרום להתפרצות יצרים אנושיים אפלים וללאומנות מסוכנת. אלא שהוא לא הביא בחשבון כי רק האדם יכול למנוע עבודה זרה כמו שנאת הומואים וגזענות כלפי ערבים בשם הדת. 21 שנים לאחר מותו, הגותו היא אתגר חי לחברה הישראלית

כל מי שפגש את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' באופן אישי, לא יכול היה שלא לחוש בחום, ברכות ובאמפתיה של האיש כלפי זולתו. ליבוביץ' היה אוהב וכמה לחברת אדם. הוא התעניין בקיומם הממשי. הוא היה איש חומל.

 

אולם במרחב הציבורי היה זה ליבוביץ' אחר: נביא זעם, אדם שנשא בקרבו תחושת אמת אשר דחקה את הזיקה החמה לזולתו. הוא לא היסס להתעמת בשמה גם עם הטובים שברעיו. דוגמא לכך היא יחסו לקיבוץ הדתי. ליבוביץ' ורעייתו גרטה היו דמויות מובילות בקרב צעירי "ברית חלוצים דתיים" שפעלו בגרמניה ולימים הקימו את קיבוץ יבנה. בשל מחלוקות עקרוניות ניתק מהם ברבות הימים.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>

 

פרדוקס זה מגלם את התייצבותו הייחודית של ליבוביץ' בעולם. הגרעין המשותף בין מרחבי החיים האישיים והציבוריים נעוץ באכפתיות ובדאגה המוחלטות של האיש לחיים, לחייו ולחיי החברה שבה חי.

 

ליבוביץ' לא ראה בהגות מרחב נפרד מהקיום האנושי היומיומי. הוא סלד מזן ההוגים שניטשה כינה "צפרדעים חושבים". לשיטתו, המחשבה צריכה לנבוע מקיומו הממשי של האדם ולא רק ממוחו. אכפתיות זו מהקיום הקונקרטי הציבה אותו בלב פרדוקס.

 

קראו עוד בערוץ היהדות:

הצגה על ההתנתקות - לא לדתיים בלבד

"עם יד על הלב, מי באמת רוצה בית-מקדש?

מסע בזמן: מחורבן בית המקדש הראשון - ועד סופו של הבית השני

 

 

בשני מרחבי החיים התייצב האיש במלוא אישיותו, במלוא אמונותיו וערכיו. במישור החיים האישיים התייצבות זו הובילה אותו ליחסי אהבה ודאגה לזולת, ואילו במישור הציבורי הוא חייב היה להתייצב כמטיף ומוכיח בשער, שאם לא כן - כיצד יגרום שינוי בחברה? כיצד יסייע לה לצאת מאטימותה ומהתנהגות בלתי הולמת?

 

התייצבות זו קובעת את מעמדו של ליבוביץ' כאינטלקטואל הנושא את הישגי הרוח האנושית ומתייצב עמה בלב המרחב הציבורי. הוא לא חי בספרייה אלא הביא את הרוח אל החיים, כדי לתקנם - או להתייצב כנגדם.

 

מי במרכז - האל או האדם?

כמו אינטלקטואלים רבים אחרים, וביניהם סארטר וקאמי, שאותו העריך במיוחד, הוא התייצב בלב החיים הסואנים. ליבוביץ' סבר כי על האינטלקטואל היהודי להיאבק בקרב החברה בישראל כנגד מגמות המובילות אותה אל עברי פי פחת. כמו נביאי ישראל, הוא ביקש לתקן את החברה היהודית מהפגמים שנפלו בה.

 

ליבוביץ' טען שהפגם המרכזי של החברה בישראל נעוץ בהמרת היסוד המרכזי של דת ישראל, עבודת האל, בעבודה זרה. הדבר בא לידי ביטוי, בעיניו, בכך שבמכלול הערכים והמעשים של החברה, האדם ומפעליו הם העיקר ולא האל.

 

כבר בשנות החמישים של המאה העשרים הבחין ליבוביץ' בצמיחת עמדה לאומנית בישראל, המעניקה ערך מוחלט למדינה כאליל חדש שיש לעובדו. באופן דומה הוא צפה בסכנות הרובצות לפתח הקיום האנושי המעצים ללא שעור את היחיד והאוטונומיה שלו.

 

האדם הפך לשטן

ליבוביץ' לא היה הומניסט (אם במונח זה אנו מציינים את מי שמקנה לאדם ולחייו ערך עליון, או את מי שפועל בשם ערכים מוסריים). מאבקו כנגד האלהת המדינה והאדם נגזר מעמדתו הדתית הבסיסית, שלפיה האדם הוא עובד אלוה. ליבוביץ', כמו לות'ר לפניו, הבין כי האדם הוא תמיד עובד אלוהים או עובד את השטן, הדמון. מאבקו כנגד הענקת ערך מוחלט למדינה או לאדם נבעה בדיוק משום שראה בכך המרת האל בדמון.

 

לעמדתו של ליבוביץ' יש השלכות מוסריות ברורות, שהרי הביקורת כנגד המוסדות החברתיים והעצמת היתר של האדם או העם חשובה גם אם לא מקבלים את הנחות המוצא שלו. הוא הבחין בכך שהעצמת יתר של האדם עלולה להוביל להתפרצות יצרים אפלים. הכרה זו לא נבעה רק מהמקורות היהודיים שהרבה לצטט אלא ביטאה גם את הניסיון האנושי של זמננו: האדם הפך לדמון.

 

ליבוביץ' הבין כי גם אם הדת היהודית אינה אמצעי לתיקון האדם ועידונו, הרי שבסילוק האדם מכס האל, שבו התיישב לאחר "מות האל", יש סיכוי לקיום אנושי הומניסטי - זאת גם אם הוא עצמו סבר שהומניזם ודת סותרים זה את זה.

 

ההחצמה של ליבוביץ'

ספק רב אם עמדת ליבוביץ' מאפשרת לאדם להשתחרר מאימת הקיום האנושי הדמוני. עובדה היא שהדת, ובתוכה דת ישראל, מייצרת גם אפשרויות קיום דמוניות. בשם עבודת האל מתחוללת בישראל פגיעה בבני אדם - פלשתינאים, זרים, הומוסקסואלים ולסביות, או כל מי שנתפס כאחר.

 

ליבוביץ' היה רחוק כפסע מההכרה בתפקיד המכריע של האדם. הוא ידע היטב שבניין האמונה תלוי באמונת האדם ובהכרעתו: האדם הוא יסוד האמונה. ואולם הוא סבר שלאחר "קפיצת האמונה" הרצונית, מופקד רצון המאמין בידי האל, והוא נעשה לעבדו. חמקה ממנו ההכרה כי אין תחליף לאוטונומיה האנושית המטילה על האדם אחריות מוחלטת לעצמו, לזולתו, לעולם ולאל. גורלו של האל בעולם הוא ייעודו ותפקידו של המאמין.

 

ליבוביץ' לא הביא בחשבון כי גם בתוך עבודת האל עלול להיווצר מרחב של עבודה זרה, והאדם יתיישב במקומו של האל, יהיה לדוברו ואף ימיר אותו. רק האדם ימנע זאת.

 

הגותו של ליבוביץ' בשלל הישגיה וכישלונותיה היא עדיין אתגר חי, שכן סימני הקריאה שהציב - עבורנו הם סימני שאלה. ומה יותר חי מהגות המחייבת את האדם לחשב מחדש את קיומו?

 

• פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר-אילן ומכון שלום הרטמן ישתתף בפסטיבל "לא בשמים", חגיגת לימוד יהודית-ישראלית, שייערך השבוע (30-28 ביולי) בגליל העליון