תביעה: לאן נעלם השוכר אחרי זיכרון הדברים?

בעליו של נכס בנהריה סיכם על השכרתו לאיש עסקים שרצה להקים בר-מסעדה. אלא שאז חזר בו השוכר ונעלם. זה יעלה לו יותר מ-68 אלף שקל

עו"ד עופרה מור פורסם: 30.07.15, 23:10

איש עסקים שביקש לפתוח מקום בילוי רחב ממדים באזור התעשייה הצפוני בנהריה, חתם על זיכרון דברים מול בעליהן של כמה חנויות במתחם במטרה לשכור אותן. הוא אפילו התחיל בעבודות שיפוצים במטרה להתאים את הנכסים למטרותיו, אלא שאז לפתע נעלם לפני חתימת חוזה השכירות. בעקבות תביעה שהגיש נגדו בעלי החנויות קבע לאחרונה בית משפט השלום בקריות שהשוכר הפוטנציאלי ייאלץ לשלם לו פיצוי של יותר מ-68 אלף שקל.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

רוצים להתעדכן בחדשות הכלכלה והצרכנות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

 

הצדדים חתמו על זיכרון הדברים בינואר 2012, ובמסגרתו התחייב הנתבע לשכור את החנויות תמורת 6,200 שקל לחודש במשך שנה. אלא שכאמור, חוזה שכירות סופי מעולם לא נחתם.

 

המשכיר דרש בבית המשפט פיצוי 100 אלף שקל וטען שפעל לפנות את החנויות משוכרים קודמים ואפשר לשוכר לשפץ את הנכס בהתאם לצרכיו.

 

הנתבע, מנגד, הסביר שתכנן לשכור שש חנויות שנמצאות אחת ליד השנייה כדי שיוכל להקים מועדון-בר-מסעדה, אך הבהיר לתובע שחתימת החוזה תלויה בהסכמת בעל חנויות אחר במבנה, שיאפשר לו לייצור את הרצף.

 

לטענתו, זיכרון הדברים היה בעצם חוזה על תנאי שלפיו אם לא ייחתם הסכם שכירות מלא בתוך 30 יום, הוא ייחשב כבטל. מאחר שהמו"מ עם בעל החנויות האחר לא צלח, הוא החליט לרדת מהעניין. לכן, הסביר השוכר, זיכרון הדברים היה רק שלב ביניים שלא הבשיל לכדי עסקה ועל כך מעידה גם העובדה שלא צוינו בו פרטים מהותיים.

 

השופטת עידית וינברגר הסבירה שכדי שזיכרון דברים יחייב, עליו להעיד על גמירות דעת – הסכמה סופית – של שני הצדדים, ולהכיל מספיק פרטים לגבי ההסכמות. טענתו של הנתבע כי זיכרון הדברים חסר פרטים לגבי הנכס, לגבי מועד מסירת החזקה ולגבי תחילת תקופת השכירות, לא מספיקה כדי לשלול את היותו חוזה, שכן אלו פרטים שניתן להשלים בקלות.

 

השופטת גם הדגישה שזה לא משנה שהנתבע לא ראה בזיכרון הדברים הסכם מחייב, מכיוון שמהתנהגותו ומדבריו ניתן היה לפרש אחרת. לדעתה, שיקולי הנתבע אם העסקה כדאית לו הם שהובילו אותו לבטל אותה, אך טעות בכדאיות העסקה לא מעניקה לו את זכות הביטול.

 

עם זאת, השופטת וינברגר קבעה שהתובע לא דאג להקטין את הנזק שנגרם לו, למשל על ידי מציאת שוכר חלופי שייקח על עצמו את מלאכת השיפוץ, ולכן יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 40%, המתבטא באובדן דמי שכירות של שבעה מתוך 12 חודשי השכירות – בסך של 43,400 שקל.

 

עוד נקבע שמכיוון שהנתבע ביצע עבודות הריסה בנכס כדי להתאימו לצרכיו וגרם בכך לנזקים, הוא יפצה את התובע ב-20 אלף שקל. כמו כן, בעקבות התנהגותו חסרת תום הלב קבעה השופטת שנגרמה לתובע עוגמת נפש שבגינה זכאי לפיצוי בסך של 5,000 שקל.

 

בסופו של דבר נפסק כי הנתבע ישלם לתובע סך כולל של 68,400 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 2,509 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף שקל.