אין אוורור: המדינה תפצה נגר על מחלת ריאות

אחרי כעשור שבו עבד בחדר סגור במוסד בבעלות המדינה נזקק הנגר להשתלת ריאה. רק אחרי מאבק משפטי ארוך נקבע שהוא זכאי לפיצוי כספי

מערכת PsakDin פורסם: 21.09.15, 18:03

נגר שעבד לאורך שנים במוסד בבעלות המדינה סבל ממחלה שנגרמה מחשיפה לאבק ונסורת, ונזקק בסופו של דבר להשתלת ריאה. דרישתו לפיצוי נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, ורק בתום מאבק משפטי ארוך הפכו שופטי העליון את ההחלטה וקבעו שהמדינה התרשלה בכך שלא סיפקה לנגר תנאי עבודה בטיחותיים.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

במשך עשר שנים עבד המערער כנגר במעון רוחמה לאנשים עם מוגבלות שבבעלות המדינה. שעות רבות הוא בילה בנגרייה הישנה, מתקן רהיטים, מנסר ומשייף לוחות סיבית ועץ. ב-2002 הוא החל לסבול משיעול ומקוצר נשימה, והתגלה שהוא סובל מ"פיברוזיס ריאתי אידיופתי", מחלת ריאות המתבטאת בצלקות ברקמת הריאה.

 

עם הזמן החמיר מצבו עד שב-2007 הוא נאלץ להפסיק את עבודתו. תרופות לא עזרו וכשנה לאחר מכן הוא עבר השתלת ריאה. ועדה רפואית של עובדי המדינה קבעה לו 100% נכות.

 

ב-2007 הוא הגיש תביעה בבית משפט השלום בירושלים, שלאחר מכן הועברה למחוזי. לטענתו, לא היה אוורור בנגרייה, העבודה בוצעה ללא אמצעי בטיחות מתאימים ותוך חשיפה לאבק עץ ולחומרים מסוכנים אחרים.

 

אמנם מומחה מטעם בית המשפט העריך שקיים קשר כלשהו בין עיסוקו של המערער כנגר וחשיפתו לאבק עץ לבין המחלה, אך בית המשפט דחה את ההנחה שעליה התבססה חוות הדעת – והיא שהמערער נחשף לאבק עץ במסגרת עבודתו. עוד נקבע שהנגר היה בלתי אמין, בין היתר בשל סתירות בהצהרות קודמות שלו.

 

הנגר לא וויתר והגיש באמצעות עורכי הדין יעקב לוי ויוסי לחיאני ערעור לבית המשפט העליון. המשיבים – המעון והמדינה שיוצגו על ידי עו"ד שמואל צור – עמדו על כך שמדובר במחלה המערער שהגורמים לה אינם ידועים.

 

לא דאגה לבריאותו

באופן נדיר התערבו השופטים אסתר חיות, דפנה ברק-ארז ועוזי פוגלמן גם בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי ולא רק בהכרעתו המשפטית. הם הסבירו כי המחוזי העדיף עדות מנהל אחד בנגרייה על פני המנהל הקודם, מבלי לציין כי אותו מנהל היה מסוכסך עם המערער.

 

בנוסף, השופטים התרשמו מתמונות שהגיש המערער ובהן נראית הנגרייה מלאה נסורת, החלונות מוגפים ואין אמצעי שאיבה או אוורור מתאימים.

 

משכך נקבע בפסק הדין שהמדינה התרשלה כלפי המערער: "לא יכולה להיות מחלוקת כי על המדינה, בתור מעביד סביר, היה לדאוג לקיומה של סביבת עבודה נקייה, מאווררת ובטוחה למערער, ולספק לו אמצעי מיגון נאותים לשם שמירה על בטיחותו ובריאותו".

 

מכאן גם נקבע כי בהתאם למסקנות המומחה, קיים קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין התפתחות המחלה. לכן, בסיכומו של דבר קיבלו השופטים את הערעור וקבעו שהמשיבים נושאים באחריות על נזקיו הקשים של המערער. הדיון בשיעור הנזק והפיצוי הוחזר לבית המשפט המחוזי. בינתיים חויבו המדינה והמעון בהוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.