פוטרה על רקע מוגבלות ותפוצה ב-70 אלף ש'

אחרי שש שנים בחברת אלקטרוניקה פוטרה עובדת נכה בטענה לצמצומים. בית הדין קיבל את טענתה שהרקע לפיטורים הוא המוגבלויות שלה

עו"ד איתמר סונינו פורסם: 01.11.15, 20:29

נכה שסבלה משילוב של מחלות ומגובלות פיזית, שהועסקה בחברה שעסקה בהרכבת מכשירי אלקטרוניקה, פוטרה אחרי שש שנים בין השאר משום שנאלצה להיעדר לצורך טיפולים. בית הדין האזורי לעבודה לא קיבל את טענת החברה שהמהלך נבע מצמצומים וקשיים כלכליים, וחייב לאחרונה לפצות את העובדת בכ-70 אלף שקל.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

התובעת הוכרה בעבר על ידי הביטוח הלאומי כנכה בגין ליקוי שמיעה, יתר לחץ דם וסכרת, ונקבעו לה 72% נכות. היא הועסקה בחברה מ-2004 עד 2010 ונחשבה עובדת מקצועית ומסורה. אלא שבסוף 2008 התובעת עברה אירוע מוחי ומצבה החמיר. לאחר שחזרה לעבודה היא המשיכה בפיזיותרפיה, שבגינה נעדרה במשך חצי יום בימי חמישי. באותה שנה היא קיבלה חופשה בבית מלון כפרס על עבודתה המסורה.

 

ביוני 2010 נקלעה החברה לקשיים כלכליים ונקטה הליכי התייעלות שכללו צמצום כוח האדם. בשלב מסוים התקשר אליה המעסיק שלה ואמר לה לא להגיע כי "אין עבודה". למחרת היא התקשרה ושאלה מתי לחזור, והוא ענה שאין לו עבודה עבורה כי "לא ניתן לבנות עליה".

 

עוד יום חלף, וכשהעובדת שוב התקשרה, נמסר לה להגיע למחרת לשיחה. להפתעתה, כשהגיעה הודיעו לה מנהלי החברה שהיא מפוטרת מיידית.

 

בתביעה לפיצויים שהגישה היא טענה שפוטרה שלא כדין, בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החברה, מנגד, טענה שהתובעת פוטרה משיקולים ענייניים יחד עם עובדים טובים נוספים בעקבות צמצומים. החברה הוסיפה שהתובעת לא עמדה במכסות העבודה ובזמנים שנקבעו לביצועם וגם נעדרה רבות.

 

לא בדקה עוד אפשרויות

השופטת איריס רש הסבירה שחוק שוויון זכויות אוסר על הפליית עובדים בעלי מוגבלות, ודורש מהמעסיק לבצע התאמות לצרכיו המיוחדים על מנת לשלב אותו. על פי החוק, ברגע שעובד הצביע על ראיה לקיומה של הפליה, המעסיק הוא שצריך להוכיח כי לא כך הדבר. במקרה הזה, הבהירה השופטת, הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת לא פוטרה עקב מוגבלותה.

 

השופטת קבעה שהתובעת פוטרה בעיקר מאחר שחלתה ונעדרה הרבה מהעבודה, אלא שההיעדרויות נבעו ממוגבלותה. עם זאת, השופטת הכירה בכך שלהחלטה התווספו גם שיקולים עניינים כמו הקושי של התובעת להסתגל לשינויים טכנולוגיים, קושי לקבל ביקורת ויחסים טעונים עם הממונים עליה.

 

אך הסיבה המכרעת הייתה כאמור ההיעדרויות. בהקשר זה השופטת ציינה כי הנתבעת הייתה צריכה לבדוק אפשרויות נוספות כמו גמישות בשעות העבודה של התובעת או עבודה מהבית (דבר שבעבר אפשרה לה). בסיכומו של דבר נקבע שהחברה תשלם כ-35 אלף שקל פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שוויון זכויות, 10,000 שקל פיצוי בגין היעדר שימוע וכ-27 אלף שקל על פדיון חופשה, תוספת ותק, הפרשות לתגמולים בחסר, דמי חגים ועוד.

 

בתוך כך דחתה השופטת את בקשת התובעת לפיצוי נוסף של 50 אלף שקל בגין עוגמת נפש, והסביר שעוגמת נפש הוא סוג של פיצוי לא ממוני, שכבר נפסק לזכותה מכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.