מי אשם בגירושין? אישה הוגדרה 'ספק מורדת'

אישה תבעה לקבל את כתובתה (100 אלף ש'), אבל בית הדין הרבני לא הצליח לקבוע מי אחראי לפרידה. לפיכך נקבע שבעלה ישלם הרבה פחות

עו"ד ד"ר שרון פרילינג פורסם: 16.12.15, 22:19

בית הדין הרבני בבאר שבע לא הצליח להכריע בשאלה מי מבני זוג אחראי לגירושים, ולכן החליט שהאישה תשלם את המחיר: היא תבעה לקבל את מלוא כתובתה בסך 100 אלף שקל בעקבות הפרידה, אולם הדיינים קבעו לאחרונה שהיא "ספק מורדת", ולכן בעלה ישלם לה רק כ-33 אלף שקל.

 

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

 

בני הזוג – הורים לשלושה ילדים – התגרשו ביולי 2015. בתביעתה לקבלת סכום הכתובה טענה האישה שבעלה החל להתרועע עם נשים אחרות, הפסיק לקיים עמה יחסי אישות ואף ישן בסלון במשך חצי שנה. המתח שנוצר ביניהם גאה לאורך הזמן והזיק למשפחה עד שהוא הסכים לעזוב את הבית, לאחר שמנהל הקיבוץ שבו התגוררו מצא לו מגורים חלופיים לבקשתה.

 

הבעל טען מנגד שהאישה לא רצתה בו, ואפילו השכיבה במיטתם את בנם בן השש רק כדי להימנע מלקיים עמו יחסים. בכך, הסביר, היא הרחיקה אותו וגרמה לו לעבור לסלון. לאחר כחצי שנה היא דרשה ממנהל הקיבוץ שימצא לו מקום מגורים אחר, ומאחר שגירשה אותו מהבית, היא לא זכאית לכתובה.

 

הוא הכחיש את קשריו עם נשים אחרות, אך הודה שהיום הוא מתגורר עם אישה אחרת.

 

הדיינים - גדעון שריון, הרב ציון לוז-אילוז והרב מאיר כהנא - הסבירו שנקודת המוצא היא שאישה זכאית למלוא כתובתה, אלא אם הבעל הוכיח אחרת. במקרה הזה הבעל ניסה להוכיח שהאישה לא זכאית לכתובתה בהיותה ה"מורדת" שיזמה את הגירושין. אלא שלנוכח שלושת שלבי הפירוד בין בני הזוג - קשה מאוד להתחקות אחר הגורם העיקרי לפרידה.

 

הפירוד הראשון היה בחדרים, אלא שלא ברור מי יזם אותו, שכן הצדדים "לא המציאו לבית הדין כל ראיה באשר לגורם הפירוד".

 

הפירוד השני היה במגורים. הדיינים תהו אם פניית האישה אל מנהל הקיבוץ הובילה לכך שהבעל נדרש לעזוב את הבית או שהתבקש לעשות זאת בצורה חברית. אם זו הייתה דרישה, אז לאישה לא מגיעה כתובה, אך אם מדובר בהצעה חברית, הרי שהאישה לא סילקה את בעלה והפרידה נעשתה בהדדיות. ואולם, גם על זה הצדדים לא הצליחו לענות.

 

הפירוד השלישי והאחרון היה בגירושים. הדיינים קבעו כי הבעל חתם את הגולל על הנישואים כשפצח בזוגיות חדשה בעודו נשוי, והגיש את תביעת הגירושים.

 

לבסוף פסקו הדיינים שבשלב הראשון הייתה זו "ספק מרידה" מצד האישה, שלא בהכרח שוללת כתובה. בשלב השני, מאחר שעצם הפנייה למנהל הקיבוץ הייתה ביוזמתה, היא זו שהובילה להפרדת המגורים, ואילו בשלב השלישי – היה זה הבעל שחרץ את גורל הנישואין.

 

כל אלה לא הובילו את הדיינים למסקנה חד משמעית לגבי האחריות העיקרית לפירוד, ולכן הם החליטו לקבוע מעין פשרה שלפיה הנתבע יחויב בשליש מסכום הכתובה: 33,333 אלף שקל (שמהם יקוזז מחצית שווי הרכב המשותף שנותר אצל האישה, בסך 4,000 שקל).