אם נסכם את ספר שמות ואת ההתנהגות של בני ישראל, נגלה שהמציאות האובייקטיבית כמעט ולא משנה. האדם מחליט על מה להסתכל - על הטוב או על הרע. זה נכון ביציאת מצרים, זה נכון מול חטא העגל, ועוד ועוד.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
העם מחליט האם לקטר או להאמין; האם למרוד או להמשיך במסע. לא בכדי אמר רבי נחמן מברסלב שהניסיון של הדור שלנו יהיה ניסיון של "עין טובה". לראות את הטוב ולא את הרע, כי יחנכו אותנו לראות את הרע.
יש משפט ידוע על מהדורות החדשות: בכל תחילת מהדורה אנחנו אומרים "ערב טוב", ואז מוכיחים לכם במשך שעה למה זה לא נכון. אנחנו מקבצים אירועים רעים לרצף אחד ארוך.
עוד על פרשת השבוע פקודי:
אני זוכרת שבקורס הכתבים של גלי צה"ל הייתה כתבת שהכינה כתבה על משהו שקרה בכנסת. ירון דקל היה מפקד הקורס, והכתבה שלה נפתחה במילים: גם מהכנסת יכולים לצאת דברים טובים. אני זוכרת את דקל עושה "סטופ", ואומר: מאיפה הגיע משפט פתיחה כזה? למה כתבת צעירה מחונכת שצריך לפתוח ככה כתבה?
למה אנחנו בטוחים שכך זה צריך להישמע; שזה פס הקול, שהכל בכנסת רע - ואם יש משהו טוב, אז הוא יוצא דופן? כאילו ש"משה קיבל תורה מסיני, והעבירה לחיים יבין, והעבירה ליונית לוי, והעבירה אלינו". כאילו שזה השטאנץ, וככה צריך לדבר. ספר שמות גורם לנו לשאול בכל סיטואציה, איך אנחנו בוחרים להסתכל עליה.