קבלו שיעורי בית: לשנות את הטון
נגיד שהילד שפך כוס חלב,איך תגיבו? ונגיד שהוא סידר מעצמו את החדר, איך תגיבו אז? פרשת השבוע מעודדת אותנו לחזק את שריר האמון. זה נכון בהורות, וזה נכון גם ביחס שלנו לבן הזוג שלנו, ומעל הכל - זה נכון ביחס שלנו לעצמנו
סיון רהב מאיר
פורסם: 08.04.16, 08:40
ממש לאחרונה סיימתי סדנת הנחיית הורים. כל שבוע נפגשנו, קבוצת אימהות, עם חמותי - מנחת הורים - לסדנה בנושא חינוך ילדים. הדבר הכי עוצמתי שאני לוקחת מהסדנה, הם שיעורי הבית שקיבלנו באחד השיעורים.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
באותו השבוע עסקו שיעורי הבית בדיבור, וזה גם הנושא המרכזי בפרשת השבוע, "תזריע". הפרשה עוסקת בלשון הרע, ובכוח הדיבור להיטיב או להרע. מרבים לדבר על לשון הרע, אבל בואו נדבר גם על לשון הטוב.
בשיעורי הבית שקיבלנו התבקשנו לדמיין ילד שהולך ובידו כוס שוקו, מהמקרר לשולחן. אמא מסתכלת עליו, ומזהירה: זה יישפך. זה ייפול לך. והופ, זה נשפך. "ידעתי", נאנחת האמא. יש אפילו ניגון מיוחד למילה הזו, "ידעתי", בטון של "אמרתי לך".
ונאמר שאותו ילד חמוד, כעבור כמה שעות, מסדר את החדר שלו לבד, או מתלבש לבד. ואמא מתפעלת: "וואו! אתה? לבד? כל הכבוד". תוך שניות היא כבר מצלמת ושולחת לסבתא בהתלהבות.
"חיכיתי שתיכשל"
מה המסר שאותו ילד מקבל? כשאתה נכשל – זה בדיוק מה שציפיתי לו.
כשאתה מצליח – זה נדיר ויוצא דופן. שיעורי הבית היו להפוך את המצבים האלה, לעשות שינוי במוח, ולהתחיל לשדר לילד אמון.
במצב הנוכחי אנחנו לא משדרים אמון, כי אם חוסר אמון. כשאתה נכשל אנחנו לא מופתעים, וכשאתה מצליח – אנחנו בהלם. בואו נתאמן במשך שבוע על ההיפוך הגמור. זה כמו שריר שצריך לאמן אותו; שריר האמון: אנחנו מאמינים בילד. ההצלחות שלו הן שגורמות לנו לומר "ידעתי, אמרתי לך, אתה מוצלח, זה אתה באמת", כישלונותיו, מאידך גיסא, הם יוצאי הדופן.
זה נכון בהורות, וזה נכון גם ביחס שלנו לבן הזוג שלנו, ומעל הכל – זה נכון ביחס שלנו לעצמנו. איך אנחנו מתייחסים לכישלון ולהצלחה שלנו? מה אנחנו מצפים מעצמנו, ומה מפתיע אותנו?
עוד על פרשת תזריע:
- הטמאות בעם: ההלכה הפכה אותנו למוכות צרעת/ פרופ' רוחמה וייס
- טמא זה לא מלוכלך, זה מת/ רוזין רוזנבלום