הטמאות בעם: ההלכה הפכה אותנו למוכות צרעת
אם אתם גברים, ההשלכות המעשיות של הצרעת עברו מהעולם בתקופת חז"ל. אם אתם גברים, טבילת הטהרה מהטומאות הגבריות הפכה "רשות" לאחר חורבן בית המקדש. אבל אם אתם נשים - טומאת הנידה גדלה ותפחה, ימיה הוכפלו ואיסוריה הוחמרו. זה משום שחז"ל היו גברים
הצרעת כמדע מדויק
שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַהֶרֶת, נֶּגַע עָמֹק, בַּהֶרֶת לְבָנָה, מִּסְפַּחַת בָּעוֹר, צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן, וכמובן יש גם צָרַעַת מַמְאֶרֶת. "תזריע" היא פרשתם של רופאי העור.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הרופאים הם הכהנים. האבחנה מדוקדקת ורבת פרטים, והטיפול קשה ברמה האישית והקהילתית. המצורעים מבודדים מחוץ למחנה עד לטהרתם (אפשרות הנבדקת אחת לשבעה ימים).
רוחות הרפאים של הצרעת
הצרעת המקראית קונקרטית, וקיומה ניתן לאבחון מדויק. למרות זאת,
אגדה תלמודית מוזרה מתייחסת אל הצרעת גם כמושג מעורפל הנתון לפרשנות של רגע (כתובות סא, א-ב. מתורגם ומעובד):
"אמימר ומר זוטרא ורב אשי, היו יושבים בפתח ביתו של המלך אזגור. חלפו ועברו לפניהם עבדים שנשאו את המזון של המלך. ראה רב אשי שפניו של מר זוטרא חיוורות, לקח באצבעותיו מהמזון של המלך והניח למר זוטרא בפיו.
"אמרו אנשי המלך לרב אשי: פגמת בסעודת המלך. ואמרו לו: מדוע אתה עושה כך? אמר רב אשי לאנשי המלך: מי שעושה כמותכם פוסל את מאכל המלך. אמרו לו: מדוע? אמר להם: ראיתי במזון דבר אחר (אולי הכוונה למזון מקולקל) בדקו ולא מצאו אוכל מקולקל. אמר רב אשי לאנשי המלך: כאן, האם בדקתם? בדקו ומצאו שם מזון מקולקל. לאחר מעשה אמרו החכמים לרב אשי: מדוע סמכת על הנס? אמר להם: ראיתי רוח צרעת שפורחת עליו (על מר זוטרא)".
כתב חידה תרבותי
כאגדות תלמודיות רבות, גם באגדה זו פערים, ורב בה הנסתר. אנסה להציע פרשנות אפשרית: שלושה חכמים בבליים חשובים נמצאים בפתח ארמונו של המלך הפרסי, בשעה שהעבדים מביאים לשם את סעודתו. באופן מפתיע נוטל רב אשי מהמזון של המלך, ומגיש אותו לפיו של מר זוטרא שהיה חיוור. מגע ידו פסלאת המזון למאכל המלך. בנס הצליח רב אשי להוכיח שהמזון היה מקולקל מראש, ולכן אין להענישו.
לאחר מעשה שואלים החכמים את רב אשי כיצד העז להסתכן בפגיעה במלך רק בשביל להאכיל את חברו? ומשיב להם רב אשי שעשה זאת כיוון שראה "רוח צרעת" שפורחת מעל מר זוטרא.
מי צריך תעודת כשרות?
מרתק לראות כי רב אשי מאכיל חכם אחר במזון שללא כל ספק אינו כשר, שהרי הוא מזונו של המלך הפרסי. על שאלת הכשרות לא שואלים אותו החכמים, וגם לא שואל התלמוד. לפני שתתקפו אותי על פרשנות מעוותת, קראו שוב את האגדה ואת הסוגיה שסביבה – הפעם זו לא אני, אלה החכמים שלא מתעניינים בתעודת הכשרות.
צרעת בכזה-כאילו
כבר מאות שנים לפני שנוצרה אגדה זו, לא קיימו את הלכות הצרעת. בית מקדש חרב, ואתו ננעלו דרכי הכפרה והטהרה הרלוונטיות. בהעדר צרעת מקראית, בא לעולם באגדה שלפנינו המושג "רוח צרעת" - סוג של הרגשה לא טובה, חיוורון, אולי רעב גדול. זוהי הרוח של הצרעת, וכבר לא הצרעת עצמה. כך הופכת הצרעת ממחלה מדידה ומדויקת, למצב פסיכו-פיזי הנתון לפרשנות הצופה.
ההיפך מצרעת
בעוד הצרעת המקראית גורמת לבידודו של החולה ולהוצאתו מהקהילה, "רוח הצרעת" שלפנינו גורמת לחוויה הפוכה: רב אשי הרואה "רוח צרעת" מרחפת מעל חברו, נחלץ לעזרתו ומעצים דווקא את חוויית ה"ביחד".
הוא נוטל בידו מזון, ושם אותו בפיו של חברו. בכך הוא מתריס נגד הפחד ונגד חוקי ההרחקה מגופו של המצורע. בנוסף לזאת, רב אשי מוכן לסכן את חייו בבית דין של מטה ומעלה, על מנת לסייע לחברו החולה.
החכמים באגדה זו מציעים היפוך מרגש למושג הצרעת הכהני, והם מתארים אותה כחולשה אנושית המחייבת קירבה פיזית ונפשית וערבות הדדית.
שהכוח בידיהם
בפרשת השבוע, בדיוק לפני פרק המצורע, נמצא דיון ארוך בטומאות
הגוף של האישה היולדת, ובקורבנות העולה והחטאת שעליה להביא לאחר ימי טומאתה. היולדת בן, טמאה למשך שבוע ועוד שלושים-ושלושה ימים. ומי שילדה בת, טמאה למשך שבועיים ועוד שישים-ושישה ימים. הרבה ימי טומאה, ופגיעה רבה בנשים.
על ימי טומאת היולדת יש להוסיף עוד את שבוע המחזור החודשי, ועליו יש להוסיף את גזירת "שבעת הימים הנקיים" שחוקקו חז"ל.
ההשלכות המעשיות של הצרעת, כמו של שאר טומאות הגוף שעמן מתמודדים (גם) הגברים, עברו מהעולם בתקופת חז"ל, וטוב שכך. הצרעת המעשית הופכת ל"רוח צרעת", וטבילת הטהרה מהטומאות הגבריות הופכת ל"רשות". לעומת זאת, טומאה המיוחסת לגוף האישה – טומאת הנידה – גדלה ותופחת בספרות חז"ל. ימיה מוכפלים והאיסורים הקשורים בה עוברים שרשרת של החמרות ושל נהלי אכיפה. כך מטפלת חברה פריבילגית בצרות של עצמה, וכך היא מטפלת בצרות של אחרות.
רוצה "רוח נידה"
עיני לא צרה במהלכים הפרשניים המרשימים שעשו הגברים, להיפך: אני רוצה שהלכות נידה יזכו למנגנון ספיריטואליזציה דומה. אני רוצה שיניחו החכמים לנשים לטפל בגופן לבדן. אני רוצה שנשים יתבעו לטפל בגופן באופן אוטונומי, ואני מקווה שהנשים שיזכו לניהול דתי אוטונומי של גופן, ישכילו להציע פרשנויות שיגנו על גוף האישה מניצול, נידוי והרחקה, ובאותו זמן גם יציעו מזור לנפש.
"רוח צרעת" שמרחפת מעל הנשיא האנס קצב
השבוע הודיעה "ועדת השחרורים" שמאסרו של קצב לא יקוצר. אני שמחתי. לא, אני לא רוצה שקצב יירקב בכלא. למען האמת, אני מתנגדת בכלל לקיומם של בתי כלא ושואפת להפיכתנו מחברה מענישה לחברה משקמת. אני מאמינה שכל אישה ואיש יכולים להשתקם, ואני מאמינה שאנחנו כקהילה חייבים לעצמנו את החסד שבתהליך השיקום.
אלא שחברה שאינה כולאת, לא צריכה לסבול מאנרכיה. ביטול
כמה חסד היה בא לעולם לו קצב היה לוקח אחריות פומבית על מעשיו, מבקש מעומק לבו את סליחת הקורבנות, ופועל לשיקום עצמי ואף לשיקום של אחרים במצבו. זו לא הצעה מופרכת, יש אנשים שעושים את זה. למרבה הצער קצב אינו ביניהם.
שחרורו המוקדם של קצב נמצא לגמרי בידיים שלו, והוא בלבד מעניש את עצמו. ומדוע שמחתי? שמחתי שהקהילה לא הקלה ראש בסבלן של קורבנות האלימות המינית, ושמחתי שהקהילה הפסיקה להציע מחילת חינם לעברייני מין.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התייחסתי לביטוי "ויידום אהרן". טענתי שהוא מתאר את בחירתו הראשונית של האב השכול, אהרן, להיענות לדרישות ה"הדר" של אלוהים ומשה, ולהסוות את הכאב על מות בניו.
רחל (טוקבק 30) הציעה פרשנות שונה, ולטעמי מתאימה ורגישה לתגובת אהרן: "זו לא שתיקה מתוך בחירה, הוא נדם כי קפאה נפשו ודבקה לשונו לחכו. מההלם לא יכול לפצות פה. בכי זו תגובה של הבעת צער, כאב ואפילו שמחה, אבל לא תמיד זה בא מיד עם הידיעה. לפעמים לוקח זמן עד שמעכלים, ואז זה פורץ". תודה לך רחל.
וגם בדוא"ל הפרטי נשלח אלי (מידיד שביקש שלא אציין את שמו) פירושו של האברבנאל לביטוי "ויידום אהרן", פירוש יפה עד מאוד, ואני שמחה שהתוודעתי אליו וחולקת את שמחתי אתכם:
"אבל פירוש ויידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם, ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו, ולכן אמר ויידום אהרן, שהוא מלשון דומם ושותק".
שבת שלום!
עוד על פרשת תזריע:
- טמא זה לא מלוכלך, זה מת/
רוזין רוזנבלום
- קבלו שיעורי בית: לשנות את הטון/
סיון רהב מאיר
