ארדואן ממשיך לשנות את כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית

ראש הממשלה דבוטאולו היה יד ימינו של הנשיא ואף נחשב כבובה על חוט, אך לארדואן זה לא הספיק והוא החליט להחליפו. בטורקיה ובמערב חוששים מהשחיקה המשמעותית הנוספת בדמוקרטיה במדינה. פרשנות

אחמט דבוטאולו היה לכאורה המקורב האולטימטיבי. מאז 2003 הוא משרת כיד ימינו הפוליטית של רג'פ טאיפ ארדואן. תחילה כיועץ ראש הממשלה למדיניות חוץ, מ-2009 כשר החוץ שלו, ומקיץ 2014, עם היבחרו של ארדואן לנשיא טורקיה, כראש ממשלה בעצמו. לא היה זה פלא, לפיכך, שההתייחסות הרווחת אל דבוטאולו הייתה כאל בובה על חוט שאותה מפעיל הנשיא ממשכנו החדש והמפואר באנקרה. ואולם, לארדואן לא היה בכך די. הוא החליט להחליף את דבוטאולו בראש ממשלה אחר, שיהיה מן הסתם נאמן עוד יותר.

כבר 14 שנים לא כיהנה בטורקיה ממשלה קואליציונית והדבר נותן את אותותיו. תרבות פוליטית של פשרות וגמישות פינתה את מקומה לשלטון ריכוזי יותר ויותר, שנוקט צעדים תקיפים נגד יריבים פוליטיים ופועל להשתיק קולות ביקורתיים בתקשורת ובחברה האזרחית. ארדואן שואף להשגת שליטה מלאה על טורקיה. את שינוי שיטת המשטר מפרלמנטרית לנשיאותית אין כרגע ביכולתו לממש, עקב היעדר הרוב הדרוש לכך בפרלמנט. אך הלכה למעשה הדבר כבר קורה. המהלך שהוביל ארדואן להחלפתו של דבוטאולו הוא צעד נוסף בשינוי כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית.  

 

בין ארדואן לדבוטאולו לא פרצה מחלוקת עקרונית, רעיונית או מדינית של ממש שהביאה לפרישתו של ראש הממשלה, חצי שנה לאחר שהוביל את מפלגתו לניצחון ברור בבחירות. חילוקי הדעות ביניהם, שניצניהם הופיעו כבר לפני למעלה משנה, נסובו סביב מהלכים - גם אם מוגבלים למדי - של דאבוטולו לצקת תוכן לתפקידו כראש ממשלה. בין אם היה זה ניסיונו (הכושל) של דבוטאולו ב-2015 לצרף את ראש המודיעין הטורקי, הקאן פידאן, כחבר פרלמנט בניגוד לעמדתו של ארדואן; ובין אם היה זה תפקידו הבולט מדי לאחרונה של דבוטאולו במשא ומתן המוצלח עם האיחוד האירופי בדבר הטיפול במשבר הפליטים מסוריה.

  

כל אלה לא היה לרוחו של הנשיא ארדואן, והדבר קיבל ביטוי בהחלטת מפלגת הצדק והפיתוח בראשית החודש להפקיע מידי ראש הממשלה את הסמכות לבצע מינויים בתוך המפלגה. זה היה האות שסימל את תחילת הסוף של כהונת דבוטאולו. ואולם, בנאום הפרישה הנרגש שלו נמנע דאבוטולו מלקרוא תיגר על ארדואן. הוא הדגיש את החברות ארוכת-השנים ביניהם, והבטיח להוסיף ולשרת את המפלגה כחבר פרלמנט מן המניין.

 

גם אם כך יעשה בטווח הקצר, סביר שהמשקעים בין השניים עוד יצופו בעתיד על פני השטח.

 

 

דבוטאולו אינו הראשון מבין שותפיו לדרך של ארדואן שמוצא עצמו בצדו השני של המתרס. בכירים אחרים לשעבר במפלגת הצדק והפיתוח - כולל כמה משותפיו של ארדואן בייסוד המפלגה - הביעו ביקורת על התנהלותו הריכוזית של ארדואן והתרחקותו מהדרך שאפיינה את המפלגה בראשית דרכה. הנשיא ושר החוץ לשעבר עבדוללה גול, שר החוץ לשעבר יאשאר יאקיש, סגן ראש הממשלה לשעבר, בולנט ארינץ' - כולם יצאו בשלב כזה או אחר נגד מהלכים שהוביל ארדואן. ואולם, על אף שמועות בעבר על אפשרות הקמה של מפלגה חדשה מתוך אותם מעגלים שמרניים-דתיים שלה, איש מהם לא בחר עדיין להתמודד עם ארדואן במגרש הפוליטי. ייתכן שבטווח הארוך, פרישתו של דבוטאולו תצרף לקבוצה זאת שחקן חיזוק נוסף.

  

התוכנית הטורקית: אפס בעיות עם השכנים

פרישתו של דבוטאולו מסמלת גם תום עידן במדיניות-החוץ הטורקית. הוא הצטרף לפוליטיקה לאחר קריירה אקדמית כפרופסור למדעי המדינה, במהלכה עסק רבות בחשיבה ובכתיבה על מדיניות-החוץ הטורקית הרצויה. ספרו עב-הכרס סיפק עקרונות מנחים וסדורים לדרך ההתנהלות הרצויה של טורקיה בזירה הבינלאומית. כשר חוץ, פעל דבוטאולו ליישם את הפרדיגמה שפיתח. הוא הסיט את מדיניות-החוץ הטורקית מהאופי השמרני והזהיר שאפיין אותה במשך עשורים, אל עבר גישה פרו-אקטיבית ושאפתנית.

דבוטאולו פעל למצב את טורקיה כמדינה מרכזית בזירה העולמית שמיישמת מדיניות-חוץ רב-אזורית. הוא פעל להפיכתה לגורם מוביל במזרח התיכון, בהתבסס על המורשת העותומאנית, וליצירת מציאות שבה לטורקיה יש "אפס בעיות עם השכנים".

 

בראשית ימיו כשר חוץ, טורקיה אכן הצליחה לקצור הישגים בזירה האזורית והבינלאומית. ואולם בהמשך - ובייחוד לאחר הנסיגה בכוחם של גורמי האיסלאם הפוליטי במזרח התיכון והדחת מחמד מורסי מנשיאות מצרים - מצאה עצמה טורקיה מבודדת יותר ונטולת-השפעה של ממש במרחב.

 

זאת ועוד, המדיניות התקיפה שהוביל דבוטאולו ביחס לסוריה, שעיקרה קביעה חד-משמעית להפלת אסד, לא הניבה תוצאות חיוביות. נהפוך הוא. לא זאת בלבד שטורקיה לא השיגה את יעדיה המוצהרים בסוריה, השלכות המלחמה בסוריה גבו ממנה מחיר ביטחוני, כלכלי, וחברתי הולך וגובר. 

 

דווקא על רקע זה שבו מדיניות-החוץ הטורקית נתפסת ככושלת, הצליח דבוטאולו לספק את ההישג המדיני האחרון שלו, שאולי היה בו כדי לזרז את נפילתו. דבוטאולו, שנתפס לאחרונה כבן שיח חביב ומוערך (יחסית לארדואן) על ידי מנהיגים במערב - ובראשם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל - מילא תפקיד מרכזי בהשגת ההסכם הטורקי-אירופי בנושא הפליטים

מסוריה. הסכם זה כלל הבטחה אירופית היסטורית לטורקיה בדבר ביטול הצורך בוויזה לטורקים שנוסעים למדינות האיחוד. זוהי התחייבות שטורקיה לא זכתה לה גם בימי הרפורמות הדמוקרטיות הגדולות שהוביל ארדואן במחצית הראשונה של העשור הקודם.

  

צחוק הגורל הוא שדאבוטולו, שבתקופתו כשר חוץ נחשד על-ידי המערב כמי שפועל להרחיק את טורקיה מהמדיניות הפרו-מערבית המסורתית שלה, זוכה עם רדתו מן הבמה הפוליטית לתשבוחות דווקא מצד גורמים במערב. ואולם, הדאגה העיקרית במערב - וגם בקרב רבים בטורקיה - היא לא בהכרח מהחילופים הפרסונליים בתפקיד ראש הממשלה. הרי דבוטאולו נחשב ממילא כעושה דברו של ארדואן, וכך יהיה גם מחליפו. החשש הוא מהשחיקה המשמעותית הנוספת בדמוקרטיה הטורקית, שאותה מוביל נשיא המדינה, והופכת קשה יותר לעצירה.  

 

ד"ר נמרוד גורן הוא ראש מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, ומרצה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.