פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:
התובע התחיל לעבוד בחברה ב-1997 והתקדם במהלך השנים לתפקיד מנהל עבודה. בדצמבר 2013, בהיותו בן 58, נקבע לו ניתוח בקע טבורי. זמן קצר לפני כן הוא הודיע על כך למנהל החברה, ובתגובה קיבל מכתב פיטורים שבו הודיעה לו החברה על סיום עבודתו ו"מודה לו על תרומתו".
לטענתו הוא פוטר ללא שימוע וללא סיבה, והחברה סיימה את העסקתו רק כדי שלא יוכל לנצל 50 ימי מחלה שצבר. לדבריו החברה לא הסתפקה בכך ושילמה לו את פיצויי הפיטורים באיחור של חצי שנה, רק לאחר שהגיש נגדה תביעה.
התובע הוסיף שפיצויי הפיטורים ששולמו לו בסופו של דבר היו נמוכים מהמגיע לו, וכמו כן החברה חייבת לו הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי על אי הפרשה לקרן השתלמות.
החברה טענה מנגד שלתובע נערך שימוע כדין והוא זה שבחר לא להמשיך לעבוד. לדבריה, הוא לא הודיע לה על הניתוח הצפוי והיא שילמה לו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו. החברה הוסיפה שהפיצויים שולמו באיחור מכיוון שהיו מוחזקים בקרנות הגמל ולקח זמן לשחררם.
אבל השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ כתבה בפסק הדין כי לא מצאה "ולו סיבה אחת" מדוע פוטר התובע. לדבריה, סמיכות הזמנים בין הניתוח למועד פיטוריו מעידה כי זו הייתה הסיבה לסיום העסקתו. היא קבעה שעל פי כל העדויות התובע היה עובד מסור וניכר שהנתבעת הייתה שבעת רצון מתפקודו.
נקבע שהתובע הודיע למנהלו מבעוד מועד על הניתוח, וטענת החברה שלפיה הוא זה שבחר לא להמשיך לעבוד אינה הגיונית לנוכח גילו ומצבו הרפואי. עוד קבעה השופטת כי הליך הפיטורים נעשה שלא כדין ופרוטוקול השימוע שהציגה החברה מעלה כי מדובר לכל היותר ב"סיכום ישיבה", שאינה עונה על הקריטריונים לשימוע תקין.
השופטת גילצר-כץ הדגישה שהפיצויים נועדו למחייתו של התובע לאחר סיום עבודתו, קל וחומר כשמדובר בבן 58, שסיכוייו למצוא עבודה אחרת אינם גבוהים. לדבריה, נראה שהנתבעת שמה לעצמה מטרה לפגוע בתובע, ואף לא טרחה לשחרר את כספי הפיצויים בעבורו.
עוד נקבע כי פיצויי הפיטורים שולמו על פי בסיס שכר נמוך מזה שסוכם בין הצדדים, והנתבעת תשלים את ההפרש. החברה חויבה בתשלום הפרשי שכר, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי על אי הפקדה לקרן ההשתלמות. בסיכומו של דבר נפסקו לטובת התובע 366,751 שקל בתוספת שכר טרחה של 35 אלף שקל לעו"ד והוצאות משפט.