הטעות שגורמת לנו להפסיק לאהוב

החיים, השיגרה ובעיקר הפחד ממה שיקרה בעתיד (אם בכלל) גורמים לנו למצוא פגמים בבן הזוג שלנו, אותו אחד שעד לא מזמן הערצנו ולא רצינו להיפרד ממנו ולו לשנייה. ברגע שתבינו שזה בעצם הכל בראש, תיפטרו מהפחד ותיפתחו לאהבה

איזה משונים החיים האלה. פעם הייתם הנאהבים והנעימים, התלטפתם מתחת לשמיכה, צחקתם כשרעם התפוצץ מעל ראשכם, והיום אתם לא סובלים - את הקול שהוא משמיע כשהוא לועס, את הבקשות שלה, את התגובה, את חוסר התגובה, את התוקפנות, את האדישות. את הנוכחות.

 

כל הדברים הבלתי נסבלים היו שם כשהכרתם, אולי זה אפילו עצבן קצת, אבל טשטשתם את עקבות הרגש, החלקתם את הקמט באישיות כי שאר התכונות התלבשו כל כך יפה. זה היה נראה לכם טפל וחסר משמעות לעומת כל הטוב שעטף מסביב.

 

אבל עכשיו? וואיי וואיי וואיי. אתם מתחרפנים. חליפת הזוגיות פרומה, מרושלת, ואתם מתקשים להיזכר מה בכלל אהבתם אחד בשנייה. אתם שני זרים שחולקים מיטה אחת. לפעמים שתיים. לפעמים עם אחרים.

 

 

כתבות קודמות של גאיה

ראי הוטרדת

הגיע הזמן להפסיק לפחד מהצלחה

עייפה מהחיים או עפה על החיים

 

איך זה קרה?

בקלות, בזמן שישנתם.

 

אצל כל אחד זה אחרת ואותו דבר: תחומי עניין שונים בלי שום דבר משותף. חוסר פרגון. העצמת האגו על ידי הקטנת האחר. גישה שלילית. נתינה אינסופית שרוקנה אותך לגמרי. אי הקשבה. מחסור קבוע בסקס. מצוות הווי ובידור הפכתם למחלקת משאבי אנוש.

 

הפחד הכי גדול שלי בזוגיות היה (ועודנו) להתעורר בוקר אחד ולגלות שאני לא מרגישה כלום. אני מפחדת להסתכל על האיש שישן לצידי ולשאול מה הוא עושה פה. מה אני עושה פה.

 

זה יכול לקרות בהרף עין, בלי שנרגיש, כשהשגרה תהפוך אותנו מזוג אוהבים לזוג עייפים ונרגנים ומתווכחים ושותקים ומתעלמים ובוגדים ואומללים.

 

אמא'לה, לא רוצה.

 

המוח אוהב ללכת למקום שצפוי בו כישלון

הרבה נשים גרושות, ורווקות שנכוו במערכות יחסים, נשארות לבד כי הן רואות את העתיד לבוא. יש הרבה עתידים, הרבה תרחישים שעשויים או עלולים לקרות - מי נביא מי יידע - אבל המוח אוהב ללכת לאן שקשה, שצפוי בו כישלון, כדי שהשכל יגיד לרגש: רואה? אמרתי לך!

 

כשהעבר מזכיר לך את הנפילות שחטפת, תת המודע שולח איתותים כואבים שעדיף להיות לבד, כי יום אחד זה ייגמר, כמו כל דבר בחיים, כמו החיים.

 

המחשבה הזאת, שלא הייתי מודעת לה, ניהלה את אורחות חיי, גרמה לי לחתוך מוקדם מדי, שלחה אותי למצוא פגמים בכל אחד. חס וחלילה שאני אמצא יותר מדי פלוסים - זה בטוח יהיה טוב מדי מכדי להיות אמיתי..

 

זה עבד לי מצוין. נשארתי לבד.

 

רוב הזמן נהניתי, ביליתי, עבדתי, הגשמתי, עד שפתאום מצאתי את עצמי מהורהרת, מעורערת: מה, זה הכל? את לא שמה לב שאת לא אמיתית עם עצמך, מתכחשת לרגשות שלך רק מהפחד שתצטרכי להוריד את השריון שאת עוטה כמו חליפה של גוצ'י? אז מה אם ייגמר יום אחד, אבל מי יודע מתי היום הזה יגיע? אולי עוד חמישים שנה?

 

וככה, פתאום, נפתח לי הלב.

 

וככה, פתאום, ידעתי מה נכון לעשות כדי שתהיה אהבה שלא תלויה בדבר מלבד הדדיות.

וככה, פתאום, כמו לפני זמן ששכחתי, שוב הרגשתי קרובה לעצמי.

 

איזה משונים החיים האלה.

 

שלך,

גאיה קורן

 

גאיה קורן, מרצה ומנחת סדנאות להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר", ועתונאית בידיעות אחרונות