מסע אחורה בזמן: השנה היא 1997, ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, ועל סדר היום שלו עומדים שני נושאים עיקריים — מינוי יועץ משפטי לממשלה ופינוי חלקים מחברון, כפי שסיכם עם המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת.
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־10 בינואר 1997 ביקש שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, מהשרים לאשר את מינויו של עו"ד רוני בר־און ליועץ משפטי לממשלה.
12.1.1997 | פרשת בר־און חברון
חלק מהשרים, ובהם בני בגין ודן מרידור מהליכוד וזבולון המר מהמפד"ל, התבטאו נגד הבחירה בפרקליט האלמוני יחסית, אך המינוי אושר ברוב גדול.
מיד אחרי ההצבעה התעוררה סערה ציבורית, וכעבור יומיים הודיע בר־און על התפטרותו. "התביישתי להיות יועץ משפטי של ציבור משתלח, מתלהם, מכפיש, משפיל ומעליב", הסביר.
שבוע וחצי אחר כך, ב־22 בינואר, מתפוצצת הפרשה שתיקרא מאז "פרשת בר־און-חברון". הכתבת אילה חסון פירסמה בערוץ 1 כי בר־און מונה ליועץ במסגרת עסקה משולשת: נתניהו ימנה את בר־און, דרעי וש"ס יצביעו בעד הסכם חברון — ובר־און יארגן עסקת טיעון לדרעי שעמד אז למשפט. כל השלושה הכחישו שהייתה עסקה כזו.
המשטרה פתחה בחקירה ואחרי כמה חודשים המליצה להעמיד לדין את רה"מ נתניהו ואת השרים דרעי והנגבי, אולם בסופו של דבר החליטו היועץ שהחליף את בר־און, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, לסגור את תיקי החקירה מחוסר ראיות מספיקות. במקום זאת פירסם רובינשטיין "דו"ח ציבורי" נוקב שבו מתח ביקורת נוקבת על המעורבים בפרשה.
בעקבות פרשת בר־און-חברון שונה הליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה, ומאז שמות המועמדים נקבעים על ידי ועדת איתור בראשות שופט בדימוס של בית־המשפט העליון.