12.1.1997 | פרשת בר־און חברון

על מסך הטלוויזיה הופיעה במלואה דמותה של איילה חסון, הכתבת הפוליטית של הערוץ הראשון. מיד נדרכנו. היינו חבורה של עיתונאים ותיקים, וקולו של חיים יבין כמו ריתק אותנו בשלשלאות אל הכיסאות בחדר המערכת. בזמן האחרון היו לה ולערוץ הראשון מספר "סקופים" שאי אפשר היה להתעלם מהם.

איילה חסון, בקול מעט דרמטי, כמו ידעה שבעוד שניות אחדות תתפוצץ בידיה "פצצה", הודיעה על המידע שהגיע אליה: נרקמה עסקה בין מנהיג ש"ס, אריה דרעי, לבין עו"ד רוני בר־און. על פי העסקה תצביע סיעת ש"ס (שמנתה אז עשרה חברים בכנסת) בעד הסגת צה"ל מחברון ובתמורה תתמוך הסיעה כולה במינוי עו"ד רוני בר־און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד שחשיבותו רבת ההשפעה נודעה אז למתי־מעט ורק בזמן האחרון הורחב מעגל יודעי הסוד. בר־און, היועץ העתידי, היה אמור לדאוג לעסקה מקילה עם אריה דרעי, אך כל זה התפוצץ ובר־און התפטר מהתפקיד 48 שעות אחרי מינויו.

זה קרה בינואר 1997. ראש הממשלה היה אז, כמו היום, בנימין נתניהו. ניסיון הפיכה מחוץ לכנסת הביא את הרחוב לאווירת ערב בחירות, ונתניהו נחשד בשימוש ב"פרוקסיס" (שליחים). תקופת כהונתו של היועמ"ש, מיכאל בן־יאיר, הייתה קרובה לסיומה, כשברקע הדברים התנהל משפטו של יו"ר תנועת ש"ס, אריה דרעי, באשמת שוחד. הסכם חברון היה חייב את תמיכתם של חברי הכנסת מש"ס, וכך נולדה לה אחת העסקאות המפוקפקות בפוליטיקה הישראלית.

רוני בר־און היה פרקליט ירושלמי מוכר למדי, אך לא נמנע עם השורה הראשונה שממנה נבחרו היועצים המשפטיים לממשלה. היתרון הגדול שלו — הוא היה חבר מרכז הליכוד, "משלנו".

"מי זה הרוני בר־און הזה?" שאל מרכז המערכת כשהתפוצצה הפרשה.

"מישהו מירושלים", ענו לו.

"לבקש כתבה עליו מירושלים", פקד מרכז המערכת בשיחה טלפונית.

אי אפשר להתעלם מדפוס הפעולה הדומה בין פרשת בר־און חברון לפרשת 1270 שהתפוצצה אתמול, ושבמרכזה חשד להצעת שוחד מטעם יועץ התקשורת לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, ניר חפץ, לשופטת הילה גרסטל.