בין התמיד לקבוע: מה תענו בעולם הבא

אם צריך ללמוד תורה "תמיד", מתי יש זמן לאכול, לישון או לעבוד? כמה מילים על ההבדל בין תחביב אקראי לדרך חיים

"איני סבור שהשעון הגדול של הקתדרלה המקומית עשה את מלאכת-חוקו החיצונית בפחות להיטות וביתר קביעות מבן-עירו עמנואל קאנט. השכמה, שתית קפה, כתיבה, הרצאת שעור, אכילה, טיול, הכול היה לו מועד קבוע, והשכנים ידעו בדיוק גמור שהשעה היא שלוש וחצי, בצאת עמנואל קנט מפתח ביתו במעילו האפור... ובעוברו לפניהם בשעה הקבועה הסבירו לו פנים וברכוהו בשלום, וכוונו על פיו את שעון-כיסם".  

 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

במילים אלו תיאר היינריך היינה את בן-דורו, הפילוסוף עמנואל קאנט, ומאז ועד היום הן מעוררות תחושה של עוצמה פנימית מיוחדת. נראה כי הן שימשו השראה גם לתיאור של פרופסור אליעזר שקולניק, גיבור הסרט "הערת שוליים": "כבר 40 שנה מדי יום הוא הולך ברגל מביתו שברחביה לספרייה הלאומית במסלול קבוע בכל מזג אוויר".

 

אך מהו סוד עוצמתה של הקביעות הנוקשה הזו? על מה בעצם היא מלמדת?

 

רשימת ה"תמיד"

בפרשת השבוע, תצווה

, אנחנו לומדים על חמישה דברים שצריכים להיות במשכן ובבית המקדש "תמיד": א. במנורת הזהב יש להעלות "נר תמיד". ב. הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל "על לבו לפני ה' תמיד". ג. ציץ הזהב של הכהן הגדול נמצא "על מצחו תמיד". ד. על המזבח מוקרבים כבשים "שנים ליום תמיד". ה. על מזבח הזהב מקטרת "קטורת תמיד". דבר נוסף, שעליו קראנו בפרשת תרומה, הוא לחם הפנים, שצריך להיות "לפני תמיד".

 

כשמתבוננים בתשומת לב ברשימה, אפשר להבחין שלא בכל הפעמים משמעות המילה "תמיד" זהה. ישנם דברים שאכן נמצאים תמיד, כל הזמן: הציץ נמצא על מצחו של הכהן הגדול במשך כל היום, או לפחות במשך כל זמן שהוא שוהה במקדש; גם הנרות שבמנורה דולקים במשך כל הלילה ללא הפסקה. אך ישנו גם סוג נוסף של "תמיד": קורבנות התמיד מוקרבים רק פעם אחת בבקר ופעם אחת בין הערבים, וכמותם גם הקטורת.

 

לדעת רבי יוסי, גם לחם הפנים לא היה צריך להיות מונח באופן רצוף על גבי השולחן, "אלא מה אני מקיים לפני תמיד? שלא ילין שולחן בלא לחם". כלומר, די בכך שהלחם יהיה מונח על השולחן רגע אחד במהלך הלילה, כל לילה, כדי שהוא ייחשב כאילו הוא נמצא עליו "תמיד".

 

הסוד הוא בקביעות

הגמרא לומדת מכאן עיקרון רחב יותר, שתקף לא רק לעבודת המקדש: "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'".

 

הציווי הזה, הלקוח מספר יהושע, נראה במבט ראשון כבלתי אפשרי: כיצד יכול אדם לחיות כך שספר התורה "לא ימוש" מפיו? מתי ימצא זמן לאכול, לישון, לעבוד, לנוח? ומצד שני, הפתרון של הגמרא נראה קצת מוגזם: כיצד ייחשב לימוד של שני פרקים ביום כאילו לא משו דברי התורה מפי האדם?

 

מסתבר שהמפתח להבנת הדברים הוא במושג הקביעות, ה"תמידות". משמעות הדרישה ש"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", היא שלימוד התורה לא יהיה תחביב אקראי בשעות הפנאי, אלא חלק מהותי מן האישיות שלנו.

 

אפשרות אחת לעשות זאת היא ללמוד תורה בפועל במשך כל היום. אך ישנה גם אפשרות אחרת: ללמוד באופן קבוע, בלי להחסיר יום אחד, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.

 

לא לחינם נשאל האדם כשהוא עולה לישיבה של מעלה: "קבעת עיתים לתורה?" הקביעות איננה רק דרך יעילה למילוי משימות, אלא אמצעי להפיכת הדבר לחלק מאיתנו; למשהו שאולי מבחינה כמותית לוקח רק חלק קטן מן הזמן שלנו, אך מבחינה איכותית הוא נקודת העוגן שסביבה סובבים חיינו והוא נוכח בהם תמיד.