בגדי הכהן החדשים: למי למי יש יותר כבוד

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה': חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת תצווה
  

הפרשה עוסקת בסדר עבודת הקודש במשכן ובמעמדם של הכהנים, ובהקשר זה אומר הקב״ה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". כבוד ותפארת הם דברים רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. כבוד קשור בעצמיותו של האדם, בגופו וברוחו. תפארת קשורה לכל מה שמחוץ לגופו. ללבושו, למשכנו, למכונית שבה הוא נוסע.

והפרשה שלפנינו עוסקת כולה בתפארת בלבד, ואינה נוגעת אפילו במילה אחת בעניין הכבוד. היא נועדה להמונים הנוהגים לחלוק כבוד למי שמוקף תפארת. בל נשכח כי תפארת יש בה גם מיסוד הפאר, אך גם מיסוד ההתפארות והתפאורה, והעם, בדרך הטבע, חולקים כבוד לכל אלה, ומערבים מין בשאינו מינו.

ומכיוון שגם התפאורה וגם ההתפארות היו כל כך זרים למשה רבנו הרחיק עצמו מהם כמטחווי קשת, ובכל הפרשה שלפנינו לא נזכר כלל שמו של משה!

ואמר רבי אליהו הכהן מאיזמיר בספרו הנאצל ״שבט מוסר״: "אם אדם ייחשב לפי רוב עשרו וגובה קומתו – סוס אשר רוכב עליו המלך טוב ממנו! כיוון שהוא יותר גדול, ויש עליו עושר רב, מאבן יקרה ועד כלי חמדה. אם כן עיניך הרואות, שהכל תלוי בדעת ובחכמה". עד כאן לשונו.  ואולי כדי לעמוד על ההבדל בין הכבוד לבין התפארת אביא סיפור מימיה של תל אביב הקטנה:

ביאליק ומעריצו

האזרח הנערץ ביותר על תושבי תל אביב בשנות העשרים היה המשורר חיים נחמן ביאליק. עד כדי כך היה נערץ, שהעירייה קראה רחוב על שמו בעודו בחייו! ועל כך העיר: עד היום תקפו אותי המבקרים במילים בלבד, מעכשיו יוכלו גם לדרוך עלי.

והיה בעיר תושב אחד שהעריץ את ביאליק הערצה עיוורת, וניסה להידמות לו בכל. הוא סידר לו במספרה קרחת כמו של ביאליק, הוא היה הולך כפוף כמו ביאליק, דיבר בקולו של ביאליק, סיגל את לשונו של ביאליק וכמובן התלבש כמו ביאליק.

ורק בדבר אחד הוא לא הצליח להידמות לביאליק - במשקלו. מה שלא עשה וכמה שלא השתדל, תמיד היה חסר לו במשקל חצי קילו. החצי קילו הזה היה חסר לו בראש.

ללמדנו שהתפארת היא חיצונית, אך הכבוד הוא פנימי.

פעמוני התראה

תיאור לבושו של אהרן הכהן ממלא כמעט את כל הפרשה. איך ייראו האיפוד והחושן והמצנפת בראשו, שיעניקו לו גם את הכבוד המגיע לו וגם את התפארת הראויה לתפקידו. ואפילו הסדר המדויק של שתים עשרה אבני החושן, המסודרות בארבע שלשות: אודם, פטדה וברקת. נופך ספיר ויהלום. לשם, שבו ואחלמה. תרשיש ושוהם וישפה.

ה' מתאר באריכות את מלבושו של הכהן הגדול, ומפרט כיצד ייראו האיפוד, החושן, המצנפת ואילו אבנים יוטבעו על החושן.

והדבר החשוב ביותר: על שולי הבגד יש לחבר רימוני תכלת ופעמוני זהב בתוכם סביב. "וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב". לשם מה הפעמונים? הנימוק של התורה: "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

למה עוד נועדו הפעמונים? יש לשער כי נועדו גם למנוע את הכהן הגדול מלהפתיע מישהו מבאי המשכן, בשעה שאינו מוכן לכך. ידוע כי אנשים היו באים למשכן להתפלל על דברים מאוד אינטימיים, שלא רצו שמישהו ישמע אותם, מלבד אלהים, כמו חנה שהתפללה בצורה כל כך מוזרה שעלי הכהן חשב אותה לשיכורה. כדי שאנשים לא ייתפסו בחולשתם, היו חייבים לדעת מתי הכהן מתקרב אליהם ולהתאים לכך את התנהגותם. לשם כך צלצלו בגדיו בלכתו. 

ואמתיק זאת בסיפור על אדם שחצה את הרמזור באור אדום. מיד לאחר הרמזור עצר אותו שוטר תנועה כדי לרשום לו דו"ח. השאלה הראשונה ששאל אותו השוטר הייתה: אתה לא ראית את האור האדום? ענה הנהג: אני ראיתי את האור האדום אבל לא ראיתי אותך!

בשביל כבוד צריך לעבוד

ואמתיק זאת במשל על אדם שנכנס לחנות של בעלי חיים וראה שם שלושה תוכים יפהפיים, דומים זה לזה כשלוש טיפות מים. והנה, מתחת לאחד היה כתוב: מחירו 1000 דולר. מתחת לשני היה כתוב: מחירו 5000 דולר ומתחת לשלישי נכתב: מחירו 10.000 דולר. שאל את המוכר: מדוע ההפרש העצום הזה בין המחירים?

הסביר לו המוכר: התוכי הראשון יודע בעל פה את כל התלמוד ולכן הוא עולה אלף דולר. ומדוע השני עולה 5000? הוא יודע גם את התלמוד וגם את כל ספרות השאלות ותשובות, ויכול לענות לך לכל קושיה בענייני הלכה. ומדוע השלישי עולה 10000 דולר? הוא, ענה בעל הבית, אפילו לא יודע לדבר, אבל שני אלה קוראים לו ״כבוד הרב״.

בארץ ישראל שבה אני גדלתי, ובמיוחד בהתישבות העובדת, היו נותנים כבוד דווקא למי שבז לתפארת. ולפני כארבעים שנה, בספר "משק יגור טיוטה",

שבו אני מספר על ילדותי בקיבוץ, כתבתי שיר קצרצר ששמו היה ״כבוד״:

מי שנכנס לחדר האוכל

במגפיים עם זבל,

ישר מהרפת

מקבל מהמגישה קציצה נוספת.

ולכן הדגיש הכתוב: בגד לכבוד ולתפארת. בשביל תפארת די להתלבש במחלצות, בשביל כבוד צריך לעבוד!

טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

שבת שלום, יורם טהרלב