שכול ודמנציה - איך להתמודד ומה לספר

איך לספר על מות אהוב למבוגר הסובל מבעיות זיכרון, מה להגיד ומתי לוותר? "מניסיון של שנים, יש זכות לכל אדם לדעת שמי מיקיריו נפטר", אומרת גרונטולוגית ומרפאה בעיסוק ונותנת הנחיות להתנהלות במצבים כואבים

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"

 

שהשכול פוגש את החולים בדמנציה. בבית האבות שעבדתי בו ב-2006, הנכד של אחת הדיירות נהרג במלחמת לבנון השנייה. המשפחה התלבטה אם לספר לסבתא, שסבלה מדמנציה בשלב ביניים. היא כבר לא זכרה את שמות הקרובים, אך הכירה אותם רגשית ושמחה מאד לבואם.

 

השאלה אם לשתף אדם עם דמנציה בפטירה של מישהו מיקיריו היא שאלה שאין עליה תשובה אחת פשוטה. ניסיון מקצועי רב שנים שכנע אותי שיש זכות לכל אדם לדעת שמישהו מיקיריו נפטר. על כן, אני מאמינה כי לאנשים החולים בדמנציה צריך לספר לפחות פעם אחת על פטירת יקירם.

 

מה שעושים בהמשך לכך כבר תלוי במצב של האדם עם דמנציה והיכולת שלו לעבד ולזכור את המידע.

 

עוד במדור 60 פלוס:

מחקר בינלאומי: המאכלים שעשויים למנוע דמנציה 

אלו 30 היתרונות הבריאותיים להליכה יומיומית 

הטעם משתנה, המיגרנות נעלמות: 8 דברים שקורים כשמזדקנים

 

להבין ולכבד: לכל אחד מציאות שונה

יש אנשים עם דמנציה שאינם מצליחים ליצור זיכרון שיקירם נפטר. הם עשויים להמשיך ולשאול עליהם שוב ושוב, לחפש אותם ולדרוש שיבואו לבקר אותם. זה שכיח בפרט ביחס להוריהם, שמזמן נפטרו.

 

היתה דיירת אחרת בבית האבות שמדי יום בצהריים נעמדה ליד דלפק האחיות וחיכתה שאמא שלה תבוא לאסוף אותה. בשבילה סיום פעילות התעסוקה לפני ארוחת הצהריים נחווה כסיום בית הספר, והיא ציפתה לשיגרה שהיתה לה בעבר, כילדה.

 

תחילה, הצוות נהג לומר שאמא שלה מתה מזמן ואף אחד לא יבוא לאסוף אותה. האישה היתה בוכה בכי מר והצוות עסק עוד זמן רב בהרגעתה. עם הזמן, הבינו שבשבילה לשמוע שאמה נפטרה זה לקבל בשורה מרה זו כל פעם מחדש. הצוות שינה את תגובותיו, כך שלא אמרו שהאמא לא תבוא, אלא הציעו לה לאכול משהו עד שאמה תגיע, לצאת לטייל בגינה אולי תראה את אמה בדרך וכד'. "הבלופים" אלו כיבדו את המציאות הסובייקטיבית של האישה.

 

לדעתי, עדיף לבלף.

 

הסיפורים שאנחנו מספרים לאנשים עם דמנציה מכירים בכך שאין להם עוד אפשרות להיות שותפים למציאות שלנו, אלא עלינו להקל עליהם להתמודד עם המציאות כפי שהם חווים אותה.

 

5 הנחיות להתנהלות נכונה

לספר לאדם עם דמנציה לפחות פעם אחת על פטירת יקיר, ובהתאם לתגובה להחליט אם לספר שוב.

 

אם האדם שואל שוב ושוב על יקירו שנפטר, ניתן להעלות זיכרונות על הנפטר, גם מבלי לעסוק הרבהה בכך שאיננו עוד.

 

לחלופין, כדאי להתייחס לרגש שהאדם עם דמנציה מביע בנוגע ליקיר: דאגה לשלומו, געגועים, כעס.

 

כאשר האדם עם דמנציה דורש שהיקיר הנפטר יבוא או שואל שוב ושוב היכן הוא ולמה לא בא, כדאי לחשוב על תשובות אפשריות מתוך הכרות עם עברו והעולם שלו. למשל, למי שמחפש את אביו אפשר לומר שזה יום עבודה ואבא נמצא בעבודה בשעה כזו.

 

חשוב מאד שכל בני המשפחה, חברים וצוות יהיו מאוחדים במענה לשאלות על אדם שאיננו.

 

4 מצבים מהם עדיף להמנע

אני ממליצה להמנע מלקחת אדם עם דמנציה שוב ושוב לבית עלמין ולהראות לו את הקבר של יקירו. אין לכך השפעה ארוכת טווח, ורק גורם סבל לכל השותפים.

 

להמנע מלצלם את הקבר ולהציג זאת לאדם עם דמנציה.

 

לכעוס, להתעצבן, לצעוק כאשר האדם עם דמנציה שואל שוב ושוב איפה היקיר. אם אפשר, לנצל את ההזדמנות גם בשבילכם להעלות זיכרונות.

 

מניסיוני, אם האדם עם דמנציה אינו זוכר את פטירת האדם, עדיף שלא ישתתף באזכרות.

 

 

במקרה שהיה בבית האבות, שהוזכר בתחילת המאמר, לאחר התייעצות עם אנשי הצוות המקצועי, בחרה המשפחה לספר לסבתא על הנכד שנפל במלחמה. הם עשו זאת פעם אחת. נראה היה שהאישה לא הבינה את המשמעות של מה שאמרו לה. היא רק הנהנה בראשה. ובני המשפחה לא הזכירו זאת עוד בפניה.

 

 

הכותבת הינה גרונטולוגית ומרפאה בעיסוק מ"גבורות לזיקנה מיטבית"

 

 

הכוח המרפא של המוסיקה: צפו בכתבה העוסקת בהשפעה המייטיבה שיש למוסיקה על הסובלים מדמנציה ואלצהיימר

 

 

 

בשיתוף "מגדלי הים התיכון"