"מפריע לאנשים שאני מניקה את בתי בת השנתיים"

אסנת ואתורי נאלצת לשמוע מהסביבה תגובות קיצוניות, כמו "איזה חוסר גבולות" ו"זו ממש סטייה", על כך שהיא מניקה את בתה. היא לא מבינה למה זה מציק לכל כך הרבה אנשים ומה זה בכלל עניינם

אישה בת 40, נשואה ואימא לשני מתבגרים (15 ו-13) מגלה באמצע החיים לאחר שנים של טיפולי פוריות והיריון שהסתיים בהפלה כואבת, שהיא בהיריון. נקבע תאריך לניתוח מראש (גם הגדולים נולדו בניתוח קיסרי), שבועיים לפני המועד - ירידת מים, צירים, ניתוח חירום.

 

ההתרגשות בשיאה, למרות הכאבים. אני מחכה שתפוג ההשפעה של ההרדמה שאוכל להניק. חשוב לי להניק. ראיתי אותה פעם אחת, רק לכמה דקות ומודיעים לי שהיא חייבת להישאר בתינוקייה. צהבת בדרגה גבוהה מחייבת טיפול באינקובטור מיוחד. כל כך רציתי אותה צמודה אליי. לא מסכימים שאקח אותה. מבקשים שהאכלות יהיו קצרות ועדיף מבקבוק, חייבים לנצל את הזמן לטיפול.

 

מלחמה על ההנקה

עברו חמישה ימים מהלידה, השתחררנו הביתה ואז החלה המלחמה על ההנקה. למרות כאבי ההחלמה מהניתוח, אני מלמדת את אופיר הקטנה שכבר אכלה מבקבוק, לינוק. קשה אבל הצלחנו. מעקב של רופא הילדים מעיד שעדיין לא התגברנו על הצהבת, חוזרים לאשפוז.

 

כאובה, מחלימה מניתוח, יושבת על כיסא במסדרון בית החולים מחוץ לתינוקיה, רק כדי שאוכל להניק אותה כל שלוש שעות, להיות שם. כמעט קרסתי, נלחמתי על כל טיפה של חלב רק כדי שיצליח לי, שיצליח לנו. את התינוקת שלי אשפזו, עבורי לא היה שום מענה, מרגישה שקופה.

 

לקחתי שנה שלמה חופשת לידה. רציתי לנצל כל דקה, הרי לא האמנתי שאלד שוב, רציתי למצות כל רגע. כשאופיר הייתה בת 12 שבועות יצרתי והובלתי את "מחאת התינוקות" להארכת חופשת הלידה. אופיר נסעה איתי בכל הארץ כדי שאמשיך להניק. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שנפרדנו בשנה הראשונה לחייה.

 

קצת אחרי גיל שנה כבר התחילו ההערות של הסביבה, אפילו רופא הילדים שאל: "מה? את עוד מניקה? זהו, מספיק, זה מיותר!". שאלתי - "אצטרך לתת לה תחליף במידה ואפסיק להניק?" הוא ענה שכן. לא הבנתי למה הוא חושב שכדאי שאפסיק. המשכתי והתגובות מהסביבה המשיכו גם הן. בכל פעם שאופיר ביקשה לינוק ולא היינו לבד, התמודדתי עם מבטים המומים, וזה הלך והחמיר.

 

לפני שלושה חודשים היה לי קשה, הייתי עייפה כל כך. שנתיים שלא היו לי לילות של שינה רצופה. אופיר ישנה אתנו בלינה משותפת ובשלב הזה עדיין ינקה 6-5 פעמים כל לילה. פניתי לייעוץ הנקה במטרה לגמול את אופיר בדרך הנכונה. לא הייתי שלמה וזו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי לגיטימציה להנקה הממושכת. בשיחה עם יועצת ההנקה הבנתי שאני לא חייבת לגמול אותה לגמרי, אפשר רק בלילה והחלטתי לא לכפות על אופיר גמילה. היא סרבנית מוצץ ובקבוק, וידעתי שהיא עוד צריכה את זה. אני ממשיכה להניק.

תגובות קיצוניות להנקה

בחודשים האחרונים התגובות הפכו לקיצוניות כשמבינים שאני עדיין מניקה. אופיר שלי בת שנתיים ושלושה חודשים, וכן, אני עדיין מ(ע)ניקה באהבה. נכון שמבחינה תזונתית היא אולי כבר לא "צריכה" לינוק, אבל זה צורך שהוא מעבר להזנה ולפעמים נדמה לי שזה הצורך שלי לא פחות. זה חיבור מדהים שאני לא ממהרת לוותר עליו.

 

אני לא מצליחה להבין למה לעזאזל זה מפריע לכל כך הרבה אנשים? מה זה עניינכם? אמירות כמו - "את הורסת אותה", "את מתכוונת להניק אותה עד הצבא?", "איזה חוסר גבולות", והייתה גם מי שאמרה לי - "תקשיבי, זו ממש סטייה!". הדבר שהכי מפליא אותי שהתגובות הקיצוניות יותר מגיעות דווקא מאימהות אחרות.

 

קראו עוד:

אולי הוא רעב? 7 מיתוסים על הנקה

"אף אחד לא אמר לי שהנקה יכולה להכאיב"

בכל מחיר? על דילמת ההנקה

 

זו לא הפעם הראשונה שאני נאלצת להתמודד עם אמירות שיפוטיות של הסביבה. כשילדתי את לידור, הבן הבכור שלי, לא הצלחתי להתמיד בהנקה. הוא נולד עם חסימה בין הקיבה לתריסריון והקיא המון. בגיל שישה שבועות הוא עבר ניתוח. שבועות רבים נלחמתי על כל טיפה, כל כך רציתי להניק ולא הצלחתי.

 

הסביבה מחלקת ציונים לאימהות

אני זוכרת את האמירות שגרמו לי להרגיש לא נוח ועוררו בי צורך להתנצל על העובדה שאני לא מניקה. את אף אחד לא באמת עניין שהלידה הייתה טראומטית ושהמצב לא אפשר. גרמו לי להרגיש שזה לא מספיק, שאני אימא לא מספיק טובה, שאם רק הייתי רוצה, באמת רוצה, אז היה אפשר.

 

אני תוהה מאיפה הצורך העז שיש לסביבה כל הזמן לחלק לאימהות ציונים? להיות הורים זה לחיות עם רגשות אשמה כל הזמן, אז מי צריך את הסביבה שתעורר עוד כאלה?

 

הורות טרייה (גם אם היא בפעם השלישית) מאתגרת בפני עצמה. זהו "מפץ גדול" לחיים, לכל מה שהיה לפני. התמודדות עם מציאות חדשה בזוגיות, במבנה המשפחתי, התעסוקתי. יש מספיק אתגרים אז למה אנחנו צריכים להתמודד עם ביקורות של הסביבה?

 

היום, אני כבר יודעת - אימא טובה היא אימא שטוב לה, זו לא קלישאה. חבל שלא היה מי שיגיד לי אז - "אל תתני לאף אחד להגיד לך 'מה מתאים לך', את היחידה שיודעת מה נכון עבורך ועבור התינוק שלך. אם תרגישי שאת צריכה עזרה, תחליטי ממי מתאים לך לקבל אותה".

 

היום אני באמת כבר יכולה לומר לך, שכל כך רוצה "רק לעזור" - אם אין לך משהו ממש נחמד לומר אז עדיף שלא. תודה.

 

הכותבת היא מרצה ומנחה סדנאות בנושא חיזוק תחושת מסוגלות עצמית, ומחברת ספר הילדים "נאור הגיבור"

 

הנקה בציבור - פעולה טבעית או פרובוקטיבית? צפו ב"בייבי טוק":