נכון שבכל חג שמתקרב, לצד ברכות החג שמח, שנה טובה, שתהיו לראש ולא לזנב, הכי ישראלי זה "אז איפה אתם בחגים?" ו"אצל מי אתם השנה?" כל כך בסיסי. אף אחד לא יכול לחגוג בארץ הזאת בלי לתת נ.צ מבעוד מועד.
בתור ילדה להורים גרושים, אני זוכרת את את השאלה הזאת באופן מסויים עד גיל עשר, ובאופן אחר לאחריו. כשההורים שלי התגרשו הוחלט שנהיה עם אמא בחגים, לא זוכרת למה, ואת חגיגיות ושמחת החג החליפה השאלה המרחפת מעל הכול "ואיפה אבא יהיה?" כילדה ממש נעצבתי בכל חג מהמחשבה שאבא שלי יחגוג לבד. חגים הפכו לדבר המלווה בעומס רגשי ותחושת אחריות ונטישה, ולא שינה כמה אבא שלי הסביר שזה בסדר ושהוא נהנה מהחגים בחיק משפחתו או בסיני, תמיד עננה העיבה על שמחת החג שלי.
מצד אחד התחושות שליוו אותי בתור ילדה נשארו ברקע ולא היו לי זרות, כך שידעתי מה בוודאי יחושו ויחשבו הבנות שלי בחגים. מצד שני לא יכולתי לדמיין איך אבא שלהן ואני נרגיש בלי הילדות בחגים.
אבל כבר התבגרתי מספיק בשביל לדעת שאולי היה לאבא שלי קשה בפעמים הראשונות, אבל שאחר כך, בגדול, בכל ארוחת חג שנחסכה ממנו הוא קפץ על המיטה וירה זיקוקים באוויר לאות תודה על מזלו ששפר עליו (לא כולם אנשים של שולחן חג, תדעו לכם).
לטורים הקודמים:
ילד להורים גרושים לא רוצה להרגיש שונה
הוואטסאפ המשפחתי של הורים גרושים
חופשה משפחתית עם אמא, שני אבות ו-5 בנות
מצד שלישי, פחדתי גם על המשפחה שלי, שהייתה משפחה קטנה עד שהחלטתי לייצר ילדות באופן המוני, ושפתאום עכשיו שוב יתכווץ עליה שולחן החג בחזרה למימדי ימי קדם ושתשב בשולחן החג לבד בחושך, כמיטב המסורת, בגללי.
ואז הגיע הזמן לקחת את כל הצדדים ששיחקו לי בראש, לקצוץ אותם דק ולהפוך לסלט גרסת החג של משפחה אחת עם שני בתים. זה התחיל בסדרת החלטות והמשיך בזרימה עם רוח החג.
ברור שבתוך ההחלטה הזאת תמיד יהיו אבא או אמא בלי הילדות בחג אחד, וסבא או סבתא שיחושו בחסר, אבל הבנות לעולם לא יקבלו את המסר שמי מאיתנו עצוב להיות לבד בחג. האם זה הצליח לנו? בהתחלה לא משהו (וכבר כתבתי על הפעם הראשונה שקניתי להן בגדי חג לחג שלא היו איתי. במילה אחת - פיאסקו).
אבל די מהר התרגלנו ולמדנו לשמוח ביחד ובנפרד, ולשמוח בשמחתן. להגיד שקפצנו על המיטות וירינו זיקוקים באוויר? לא, אבל חייבים להודות שיש משהו נחמד, ואף חגיגי, ביכולת להגיע עד הקינוח בלי שאף אחד יקרא לך באמצע "סיימתי! בואי תנגבי לי".
כשהחיים נכנסו למסלול, כשדעך קצת החשש מבלבול שמא איחוד בחגים יוביל לתקוות שווא שאבא ואמא יחזרו להיות ביחד, הבנו שכאשר מתאפשר לשבת ביחד לשולחן החג, זה דבר מבורך.
איך זה מתנהל? בסגנון "שלי, שלך, שלנו". בדרך כלל אצלנו - כי מי שעשה את הבלגן צריך גם לנקות אחריו - ואז המון סבים וסבתות, נכדים, דודים ובני דודות נקבצים מכל רחבי הארץ, עד שבשלב מסוים לא ברור מי של מי ואיך לקרוא לזה שלצדך ומה בדיוק תפקידו באילן היוחסין, אבל היי - אם הוא יכול להעביר לך את הצלי, הוא אח.
ודבר שלישי ואחרון, ריאליטי צ'ק. חברה, שיש לה 12 אחים, סיפרה לי לאחרונה שכשהיא מארחת את משפחת בעלה, היא מצליחה בקושי רב לגייס חמישה עשר איש לשולחן, ושבמקרה כזה מדובר בחגיגה של ממש עבורם וחג "עצוב" עבורה, כי בזכרונה אבא שלה ז"ל יושב בראש שולחן החג, סביבו 35 איש והוא נוזף בהם "מה זה? ככה אני צריך לשבת בחג לבד?"
אל תגלו, אבל לאחרונה יש פה ושם חגים שאנחנו מחליטים לגמרי ביחד לא לחגוג. מנמיכים את האור, לא עונים לטלפונים, מקשקשים חביתה במחבת, מזמינים סרט ויאללה, מרוויחים את יום החופש במאתיים אחוז, בלי בישולים, בלי שטיפת כלים, בלי לכבס ולגהץ מפות, כולל ללא ארוחת שאריות למחרת. אין לכם מושג איזה חג בלב זה עושה.
אז איפה אתם בחגים השנה? מאחלת לכם שתהיו במקום טוב. לא משנה עם או בלי הילדים, אצלך או אצלו, אצלך או אצלה. אם יש הזדמנות להכניס קצת סדר בבלגן, קחו אותה בשתי ידיים. ואין כמו ערב השנה החדשה כדי לנקות את השולחן ולהתחיל מסורת חגים חדשה. אם תרצו, אין זו אגדה, רק אל תשכחו לשלוח נ.צ.
מורן מישל היא אמא לחמש בנות, כותבת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה. בעלת הבלוג Writing Gym