"רוק בבית הספר": הילדים גנבו מפרידמן את ההצגה

הכוכבים הגדולים של המחזמר "רוק בבית ספר" הם ללא ספק הילדים המוכשרים ששרים, רוקדים ומנגנים בלייב - ודווקא טל פרידמן שנכנס לנעליו של מורה רוקיסט ומרדן עושה לעצמו הנחות ומספק תוצאה רופפת ולא אחידה

"בדוק סיסטר", עונה טל פרידמן למנהלת בית הספר הקפוצה, המנסה לקרוא אותו לסדר במוסד המכובד והמעונב. פרידמן חובש פאה ארוכת שיער, בידו גיטרה חשמלית, ובהינתן האות חבורה של ילדים עומדת על הבמה ועושה רוקנ'רול במיטבו. זהו "רוק בבית הספר" בגרסה המקומית שעלתה בתיאטרון תל אביב, למחזמר של ברודוויי והווסט אנד מאת אנדרו לויד וובר - המבוסס על סרט הקולנוע School of Rock משנת 2003.

  

העלילה נסובה סביב סיפורו של דיואי פין, מוזיקאי כושל שמופיע בלהקת רוק וגר בדירה של חברו נד שטיבלי וחברתו השתלטנית כשהוא מרושש ולא משלם שכר דירה. במקרה הוא עונה לשיחת טלפון המיועדת לחברו, וכך מוצא את עצמו עובד כמורה מחליף בבית ספר יוקרתי, כשהוא מתחזה לשטיבלי. כשדיואי מתחיל ללמד את הכיתה, הוא מבין שלתלמידים שלו יש כישרון ייחודי לנגינת רוק, ומחליט, מתחת לאפה של מנהלת בית הספר גברת מולינס, להקים איתם להקת רוק.

 

ההצגה גם שוזרת ערכים חינוכיים מודרניים, כמו זוג הורים חד מיני לאחת הילדות; ילד הומוסקסואל שנותן דרור לנטייתו המעודדת ומטופחת על ידי המורה; או הילדה הדעתנית החכמה שכבר בגילה הצעיר אוחזת במודעות פמיניסטית איתנה.

  

מדובר במחזמר לכל המשפחה, ולראייה הילדים תפסו נתח מכובד בקהל - וכן, גם על הבמה. הכוכבים האמיתיים של הערב התבררו כלהקת הילדים המוכשרים, שמלבד יכולות משחק ושירה מהוקצעות גם ניגנו על הבמה לייב. הבאסיסטית, הגיטריסט, המתופף, הקלידן, המנהלת, הסולנית, המלביש ושאר חברי הלהקה - כמה קטנים ככה גדולים - כולם הפגינו הצטיינות לצד מתיקות, וללא ספק גנבו את ההצגה. הליהוק של טל פרידמן לתפקיד המורה האקסצנטרי (בסרט גילם אותו ג'ק בלאק) מתבקש. הדמות, ממש כמו הפרסונה הציבורית של פרידמן, היא מרדנית, קצת משוגעת ולא מנסה ללכת בתלם, ובעיקר רוקיסטית בנשמתה, בדומה לפרידמן שהרומן שלו עם הרוק הוא ארוך שנים, וכולל בין השאר את הלהקה טל פרידמן והחתולים השמנים.

 

תפקידו של פרידמן, השטותניק בהווייתו, מקבל כאן משנה תוקף כשהוא פועל כמין מתווך בין עולם הילדים הצבעוני, היצירתי והגמיש, לבין זה של המבוגרים המקובעים, העסוקים, הטרודים והלא-קשובים. פרידמן הוא במידה רבה כמו הנסיך הקטן שמלין על ההתנהגות התמוהה של המבוגרים, ומזהה את נחש הבריח שבלע פיל בתוך הציור המשמים שלכאורה הוא כובע. בעבר הוא הקסים רבים בציבור כששיתף ביחסיו המיוחדים עם שלושת ילדיו, בסדרה בכיכובו "להיות אבא" שכשמה - עסקה במושג האבהות. בעיקר הוא מעורר השראה בקשר שלו עם בתו תמר האוטיסטית, שמצפייה בסרטוני האינסטגרם שלהם יחד אפשר ללמוד הרבה על אבהות רגישה ונוגעת ללב.

כך שהשילוב בין זיק של טירוף לבין דמות חינוכית חיובית קיים אצל פרידמן, אך ניכר שיש לו עוד דרך לעבור כדי להביא את עצמו במיטבו גם אל התפקיד. בערב המדובר הוא סבל מצרידות, ועל כן אפשר להתייחס בסלחנות לשירה שלא הייתה במיטבה. אך נראה היה שגם בגזרת הטקסט הוא מרבה שלא לדייק ומתקשה בשליפת השורות. כאילו הוא מתורגל מדי באילתורים, המקום הטבעי והנוח שלו, ומסתמך עליהם יותר מדי. גם בנונשלנטיות הטבעית של פרידמן בתפקיד עצמו יש קסם, אך בעמידה על הבמה בתיאטרון נדרשים יותר הידוק וקפדנות, וגם ללצקת את עצמך לדמות יש גבול - ובעברו השני שוכנת החפיפניקיות.

 

הדבר יוצר פער בין פרידמן לשחקנים אחרים בקאסט שנראים מתורגלים יותר בעמידה על במת התיאטרון ועושים זאת באופן מלוטש, אף הילדים מתייחסים ברצינות מירבית למעמד. זה בסדר להיות פרידמן, שעושה שטויות על הבמה, מגושם ולא מושלם, ושוזר פה ושם חיקויים - זה גם משרת את תפקידו של המורה דיואי - אבל אם נמר פרא חפץ להצטרף לקרקס עליו להתביית, או לפחות לדעת את הטקסט.

ראויה לציון איילת רובינסון בתפקיד מנהלת בית הספר הגברת מולינס, שמוכיחה יכולות קומיות וקוליות משובחות. בגזרת הבימוי של אלדר גוהר גרויסמן ניכרה עבודה נהדרת. ושאפו מגיע גם לכוריאוגרפית מיכל שי, למנהל המוזיקלי אביב קורן ולגיא פארטי על ההדרכה הקולית - לא קל לנצח על חבורה כזו של ילדים, והתוצאה בשלה ואיכותית.

 

מה שללא ספק גרע מהערב הייתה תקלת הסאונד במיקרופון של פרידמן. אחת הילדים, מלאת תושייה, הגישה לו את המיקרופון הרזרבי שהוחבא בקדמת הבמה, אך אבוי, גם הוא לא עבד. פרידמן התהלך על הבמה, "אני עושה שלאף-שטונדה", רמז בהומור לאחראים, יצא ונכנס פעמיים כשהוא תר אחר איש צוות לישועה. אף אחד לא סייע, ובסופו של דבר ההפקה נאלצה לבקש סליחה מהקהל ולהפסיק את ההצגה באמצע לשתי דקות. דברים כאלה קורים וחבל להתעכב עליהם, אלא שזו לא הפעם הראשונה שהמיקרופון הרזרבי (שכאמור אף הוא שבק חיים) נשלף באמצע ההצגה בתיאטרון תל אביב. אתם יודעים, מסורת לא שוברים. אבל ראוי שבתיאטרון מקצועי ימזערו את התקלות הללו או לפחות שאנשי הצוות יהיו מוכנים לפתור אותן בזמן אמת.

 

"רוק בבית הספר" הוא מחזמר מתוק עם קריצה חתרנית שילדים יוכלו למצוא בו כיף ועניין, ואולי גם לבקש אחר כך חוג גיטרה ולגלות כישרון חבוי. זה לא מצדיק את אורכו המייגע - שעתיים וחצי כולל הפסקה, שלמרבה הצער כבר הפך להיות סטנדרט של מחזות זמר ובדרך הותיר את הקהל עם פצעי לחץ בישבן. ועדיין, השחקנים הצעירים האלה הצליחו לעשות רוקנ'רול על הבמה, והם עשו אותו פאקינג טוב.